דברים אלו נכתבים בשלהי מרץ 2022 כשאמצעי התקשורת מדווחים על סבירות גבוהה שארה"ב תחתום על הסכם גרעין מחודש שעבר שיפורים לטובת איראן, הסכם המקבל את הפיכתה של איראן למדינה גרעינית בעוד שנים ספורות, אינו מטפל בסוגיית הטילים ארוכי הטווח שאיראן מפתחת ואינו מתייחס למוות ולהרס שהרפובליקה האסלאמית האיראנית מפיצה ברחבי המזרח התיכון.
אחת התוצאות האפשריות לניצחון האיסלאמיסטי הזה, הוא עליית הפופולריות של חמאס בקרב ערביי יהודה ושומרון, שבלאו הכי נקעה נפשם משחיתות הרש"פ ואש"ף, ובכל מערכת בחירות בעתיד קיימת סבירות קרובה לוודאות שחמאס ינצחו, הן במישור המועצה המחוקקת (כפי שניצחו בינואר 2006) והן במשרת הנשיאות. ואם הרש"פ תהפוך למדינה אז מדינת החמאס ביו"ש תצטרף למדינת חמאס הקיימת ברצועת עזה מאז יוני 2007.
המסקנה עד כאן היא שבסבירות גבוהה, האסלאמיזם הטרוריסטי יקבל תאוצה חזקה בעקבות הסכם הגרעין בין ארה"ב ואיראן, המהווה "מבער אחורי" של הטרור האסלאמי באזור ובעולם.
לכך צריך להוסיף את מה שמתרחש היום באירופה: רוסיה פולשת לאוקראינה והעולם – למרות התחייבויותיו לאוקראינה – לא יוצא חוצץ נגד רוסיה. הסינים מסיקים את המסקנות ומחממים את מנועיהם לכיוון טאיוואן, והאיראנים המקבלים מארה"ב – בת הברית המסורתית של ישראל, מצרים, סעודיה, האמירויות ובחריין – את כל מבוקשם בהסכם כנגד מדינות אלו, מתכננים את צעדיהם הצבאיים נגד ישראל.
ישראל חייבת להתכונן למערכה הבאה, שבוודאי יהיה לה ממד יבשתי כבד, בנוסף על ממד אווירי: טילים בליסטיים, טילי שיוט, כטב"מים ומטוסים, ובמלחמה יבשתית יש משמעות עליונה לשטח ולשליטה עליו. כל מי שיש לו ידיעה מינימלית בהפעלת כוחות והבנה כלשהי בניתוח השטח מבין שאי אפשר להגן על מדינת ישראל בלי שליטה מלאה על כל מה שמתרחש בבקעת הירדן, כשקו המים הוא קו ראשון והשיפולים המזרחיים של הרי יהודה ושומרון הם קו עצירה, קו שאסור שחילות יבשה של האויב יעברו אותו.
אלא שבתקופה האחרונה התבשרנו שהרשות הפלסטינית מתכננת לבנות שתי ערים בבקעת הירדן, כדי שערים אלו ויושביהן יפרו כל "מזימה ציונית" להשתלט על הבקעה. כדי להתמודד עם התכנית הפלסטינית ועם כוונות המלחמה האיראניות על ישראל לפרוס את ריבונותה על הבקעה, ובהיותה שטח ריבוני ישראלי ישראל תוכל לעצור הן את התכנית הפלסטינית והן את הטנקים האיראניים שיחצו את עיראק וירדן במספר שעות.
וכאן עלינו לזכור שהרבה לפני ענייני הביטחון קיימת זכות אבות של העם היהודי על בקעת הירדן, זכות שהעולם הכיר בה כבר יותר מלפני מאה שנה, בהחלטות וועידת סן רמו (1920) של חבר הלאומים שהעניק לעם היהודי את ארץ ישראל במלואה, כולל ירדן, ובהמשך לקח ממנה את "אמירות עבר הירדן". כל מה שממערב לנהר הירדן שייך לכן לעם היהודי, הן בשל זכות אבות והן בשל החלטות הקהילה הבינלאומית התקפות עד היום.
מייד עולות שתי שאלות: האחת, מה יגידו החברים החדשים של ישראל – איחוד האמירויות, בחרין ומרוקו – שחתמו איתה על "הסכמי אברהם" בתמורה לאי הכרזה ריבונות ישראלית בבקעת הירדן? והשנייה, מה יגיד ויעשה העולם מול מהלך ישראלי כזה?
התשובה לשאלה הראשונה היא שהחברים החדשים של ישראל יגנו ויוקיעו בלשון חריפה אבל לא יעשו כלום, שכן מול איראן המתחזקת הנושפת בעורפם ומאיימת על קיומם, וכאשר ארה"ב מסובבת את הסכין שתקעה בגבם, אין להם הרבה חלופות לברית עם ישראל. הם ינקטו אולי צעד פומבי כלשהו, אבל באופן מהותי לא יעשו דבר.
התשובה לשאלה השנייה קצת יותר מסובכת וקשורה לעובדה שישראל פרסה את ריבונותה על אזורים בסביבות ירושלים ששחררה מהכיבוש הירדני בשנת 1967, והעולם לא נקט נגד ישראל צעדים כלשהם. העולם גם לא מכיר בירושלים, ואפילו מערב העיר, כשטח ישראל והשמים לא נפלו. גם חוק יסוד: ירושלים וחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי קובעים את ירושלים כבירת ישראל, והעולם לא יצא מגדרו.
מה שישראל צריכה לעשות זה להרחיב את התחום המוניציפלי של ירושלים על כל בקעת הירדן, ואגב אורחא יחולו על הבקעה חוקי היסוד הללו והריבונות הישראלית. העולם יגנה וימחה, אבל לא יעשה הרבה, כמו שלא עשה עד כה בנוגע לירושלים כפי שהיא כיום.
המלחמה המתנהלת כיום באוקראינה מוכיחה שוב שרק עם נחוש בדעתו ואיתן בעמדותיו יכול לשרוד בעולם ציני שבו ישראל מנסה לשרוד. ישראל חייבת להתנהל באופן שיראה לכל שכניה, החברים והאויבים, שהיא יודעת את אשר עליה לעשות למען ביטחונה וביטחון אזרחיה, והיא תעשה זאת ללא מורא וללא פחד.
