כתבה שהתפרסמה השבוע בניו־יורק טיימס הסעירה אנשי ימין רבים. בסקירה של החקירות נגד בנו של הנשיא ג'ו ביידן, האנטר ביידן, הנוגעות לעבירות מס והפרת חוקי הלובי למען חברות ומדינות זרות (במקרה של ביידן, כולל אוקראינה וסין), מודים הכותבים, כמעט באגביות ולקראת סוף המאמר, שחשיפות עיתונאיות שהשמאל כינה "תיאוריית קונספירציה" ו"פייק ניוז", הן בעצם אמת.
כך, למשל, מתברר שהחקירה בענייני "בוריסמה", חברת אנרגיה אוקראינית שצירפה את האנטר ביידן להנהלתה, נשענת בין השאר על אימיילים שהתגלו במחשב הנייד "שננטש על ידי מר ביידן בחנות תיקונים". באימיילים האלה ביידן הבן מגלה בקיאות בחוקי הסוכן הזר (שעל הפרתם הוא נחקר), משתמש בביקורו של אביו בקייב באפריל 2014 כדי לקדם את החברה, ועוד.
הסיפור על המחשב הנטוש ותוכנו נחשף בניו־יורק פוסט באוקטובר 2020 – ונקבר במהירות. הציבור האמריקני, שהעניק לג'ו ביידן את הניצחון בנובמבר, כמעט לא היה מודע לו, משום שחברות המדיה החברתית ורוב התקשורת האמריקנית ערערו, השתיקו וצנזרו את החשיפות, ובפועל, מתוך מודעות וכוונה מלאה, הוליכו שולל את הציבור. התקשורת שיקרה שהאמת שנחשפה היא "פייק ניוז", "תעמולה" של הימין, ואפילו קונספירציה רוסית. חברות הרשתות החברתיות הגדילו עשות והפעילו סנקציות נגד הניו־יורק פוסט כדי לדכא את הפצת הסיפור בידי המשתמשים.
השמאל פעל, כמנהגו, באופן אורווליאני לחלוטין. הוא הציג את האמת כשקר, את השקר כאמת, את המושחת כישר, ואת השחיתות כאבן הבוחן למוסר. ההסתרה והשקרים נמשכו זמן רב, למרות הצטברות של עוד ועוד עדויות באשר לאמיתות הטענות נגד משפחת ביידן – גם אחרי שהתוודה אחד משותפי האנטר, וגם כאשר התגלה בחקירה בסנאט שבני המשפחה קיבלו מתנות בשווי מאה אלף דולר מאיש עסקים סיני מתעשיית האנרגיה. הציבור האמריקני לא ידע, כפי שלא שמע על פרשיות נוספות שכרוכות במשפחה, שככל הנראה התפרנסה לא רע מלהסתובב במעגלים בינלאומיים בעקבות סגן הנשיא המעופף.
אצלנו פרסמו את שערוריית ביידן הבן ד"ר גדי טאוב בעיתון הארץ וגלעד צוויק בישראל היום. גם הם זכו לקיתונות בוז ועלבונות מהשמאל הנאור. במסגרת מסע התעמולה נגדם, אנשי תקשורת לא בחלו בהצגתם ככותבים שנמצאים בטווח שבין הזוי ובור לתועמלן ושקרן. הם הפיצו פייק ניוז מוחלט גם בעניין החשיפה של הפוסט וגם בנוגע לסיקור העיתונאי של פרשת הלפטופ ותוכנו, וקראו – בשם חופש הביטוי, לא פחות – להדרתם, השתקתם וצנזורם של טאוב וצוויק.
באופן אירוני, מעט לפני שפרסם ה"טיימס" את ההודאה הרפה בצדקת החשיפות על האנטר ביידן, פרסם בעיתון הארץ ד"ר יובל קרניאל מאמר שקורא שלא להעניק לאנשי ימין, כד"ר טאוב, יעקב ברדוגו ובועז ביסמוט, במה בתקשורת. המאמר של קרניאל, המתואר בערך שלו בוויקיפדיה כחוקר ופעיל בתחום חופש הביטוי (כן, כך ממש), הוא ביטוי נפלא לתפיסת העולם הדכאנית של השמאל.
עיתונאי הימין, כותב קרניאל, הם "תועמלנים ושופרות – רבים מהם אינם עיתונאים כלל – שמטרתם הגלויה היא להדהד מסרים". הם באים מהצד "הימני, המשיחי", ואינם מעוניינים "לשאת את זכות הציבור לדעת ולהביא את הסיפור או את הפרשנות בהתאם לאתיקה עיתונאית". בשמאל, לעומת זאת, הוא טוען, "מעולם לא היו דמויות וכוחות מסוג זה". בכלל, התקשורת "אינה שמאלנית או ימנית", היא "ממלכתית". "הנטייה לפוליטיזציה" מגיעה רק מצד ימין, ולכן הניסיון לאזן את התקשורת הוא "מהלך אובדני, המבוסס על רגשות אשם", שמעניק "במה נרחבת לשופרות, למקדמי תיאוריות קונספירציה ולמשמיצים מקצועיים, שבאצטלה של קוזאק נגזל הורסים בתקשורת כל חלקה טובה".
הבל ליברלי
קשה להמציא חוסר מודעות מרהיב שכזה, שבו קרניאל הוא כמעט כל מה שהוא מייחס לימין. עוד יותר קשה להאמין שמישהו מציג טיעון מופרך וקלוש שכזה להצדקת הדרה ונגד חופש הביטוי. ובכל זאת מעניין לראות שבימין, בניגוד לשמאל, איש לא טוען שיש להשתיק את קרניאל, או שאין לפרסם מאמר תמוה כמו זה שלו, המבוסס על בורות מהדהדת, הכחשת מציאות מדאיגה, תיאוריית קונספירציה על "החדרת" אנשי ימין לתקשורת, ובעיקר: פוליטיזציה גמורה.
מדוע פוליטיזציה? משום שהצגת ידיעה או הבעת עמדה כלשהי לא יכולה להיחשב לפוליטיזציה של התקשורת. נהפוך הוא. תפקידה הליברלי והדמוקרטי הוא להציג לציבור השקפות שונות. לעומת זאת, הדרישה להשתקה של צד פוליטי מסוים, הדרתו והרחקתו מהתקשורת, היא פוליטיזציה מובהקת. העמדה הליברלית תקבע שזכותו של הארץ לפרסם כל דבר הבל ושקר שלא מהווה עבירה על החוק, כולל המאמר הפוליטרוקי של קרניאל, אם כי בוודאי טוב שמדי פעם הוא גם נותן לאמת לבצבץ במאמריו של ד"ר טאוב. בוויכוח הזה, אם כן, ברור איזה צד פוליטי מתאפיין בליברליות.
למרבה הצער, רמתה הירודה של הפוליטיקה הישראלית והנטיות האנטי־ליברליות שלה מבטיחות שהוויכוח הזה איננו תאורטי בלבד. כלי תקשורת ימניים עוברים בישראל הדרה תקציבית ושלטונית, התעללות חקיקתית ורגולטורית, וניסיונות השתקה ממשלתיים. למעשה, הקואליציה הקיימת היום היא צאצאית של מקדמי חוק ישראל היום, ולכן אין פלא שכיום היא מקדמת חוקים נגד "פייק ניוז", כלומר, נגד האמת שמגיעה מימין.
לא פלא גם שעיקר זעמו של קרניאל יוצא על הטענה שתיקי נתניהו תפורים. זו "תיאוריית הקונספירציה" שהוא מעוניין להשתיק. גם הטענה הזו משעשעת, משום שהתיקים הללו, ובעיקר תיק 4000, מושתתים בעצם על תיאוריית קונספירציה תקשורתית נגד נתניהו, שעברה שדרוג משפטי על בסיס החובבנות המקצועית והעוינות לנתניהו בפרקליטות, בהנהגת שי ניצן ומנדלבליט. אם רוב הציבור לא מודע לכך, הרי שזה רק משום שהתקשורת הקרניאלית שלנו קוברת את החשיפות הרלוונטיות.
סיכומו של דבר, העמדה הליברלית נשענת על ההבנה שהאמת איננה מסורה לאיש, וההגעה אליה היא תוצאה של חיפוש מתמשך וחופשי, כולל דיון ופולמוס ציבוריים. יש מבחן פשוט לכל הטיה פוליטית שמתחפשת לליברלית: מבחן ההוגנות. מי שטוען שצד אחד זכאי להתבטא בעוד הצד השני ראוי להשתקה, ביטול, הדרה או צנזורה, נוקט עמדה אנטי־ליברלית. הוא לעולם איננו בצד האמת, אלא להפך; הוא בצידה של האינקוויזיציה.
