לא מזמן נתקלתי בעלון מיוחד של קופת העיר לרגל חודש אדר א'. לרוב הם יוצאים בקמפיין התרמה בשל אסון כלשהו, אך הפעם הוצג בעלון אתגר יוצא דופן: מה עושים בחודש העיבור? מתברר שהתרומות שהקופה מחלקת לנזקקים עובדות לפי חודשים עבריים, ואילו הוראות הקבע שהיא מקבלת הן לפי חודשים לועזיים. וכך בשנה מעוברת, שבה ישנו חודש עברי שאין כנגדו חודש לועזי, נוצרת מצוקה תקציבית חמורה.
בצר להם פנו נציגי קופת העיר לרב חיים קנייבסקי ושטחו בפניו את מצוקת היתומים והאלמנות שלא יהיה להם מה לאכול בחודש הקרוב. אין ברירה, השיב שר התורה, עליי לצאת ולקבץ בעבורם נדבות בעצמי, אמר ועמד לסגור את הגמרא הגדולה המונחת לפניו. הנציגים נחרדו, אך נראה היה שאין ברירה אחרת. רגע אחד, קרא אחד מהם, אולי קהל עדת ישראל יתגייס למאמץ חד־פעמי ויתרום את הסכום הדרוש כדי שלא יחדל שר התורה מלימודו? אם כך יהיה, השיב הרב קנייבסקי, אתן לתורמים הנדיבים את הטלית ואת הסידור שלי ואף את גביע הקידוש שבביתי, על שמנעו ממני לבטל תורה. וכך מנה העלון את התשלום הנדרש כדי לזכות בכל אחד מתשמישי הקדושה של הרב, שלא יתבטל מתלמודו.
איזו הנחה משונה זו, הרהרתי בלבי, שהקורא הממוצע לא יפתח את ארנקו לטובת יתומים רעבים, אך יעשה זאת בשמחה כדי למנוע מהרב קנייבסקי לסגור את הגמרא. זאת בשעה שהרב קנייבסקי עצמו, לפי הסיפור, דווקא מוכן בחפץ לב לסגור את הגמרא בעבור היתומים. ומה הקשר של כל זה לתשמישי הקדושה?
הרשו לי להניח שהסיפור כולו לא היה ולא נברא, ושגם הקורא החרדי הממוצע יודע זאת היטב. אבל אין בכך כדי להפחית בכהוא זה מן האמת שבו. אדרבה, זה מה שהופך את העלון המקומט למפתח לתפיסת העולם החרדית, ובפרט למקום הרוחני והתרבותי שתפס בה הרב קנייבסקי.
מיד לאחר הפטירה צוטטה בתקשורת החרדית תגובתו של נשיא מועצת גדולי התורה, הרב גרשון אדלשטיין. "אוי, אוי," נאנח, "ההתמדה, איזו התמדה, הוא הלך ברחוב ולא ידע בכלל מה השם של הרחוב. כל הדרך לכולל חזון איש היה הולך מהבית, ומה שם הרחוב? הוא לא יודע". בהמשך הוא דיבר על הבקיאות העצומה וגם על ה"מופתים". אבל אני רוצה לדבר על התגובה הראשונית, האינסטינקטיבית. על כך שהדימוי הבסיסי של ר' חיים קנייבסקי הוא של מי שהלך כל יום, במשך עשרות שנים, הלוך ושוב באותו המסלול, שקוע בלימוד עד כדי כך שמעולם לא נתן את דעתו לשלטים המציינים את שם הרחוב.
הדימוי הזה חשוב כי מדובר באותה דמות שאינה מסוגלת להמשיך ללמוד כשהיא רואה יתומים רעבים. שתי התמונות האלו של ר' חיים משלימות זו את זו. הניתוק המוחלט מן העולם הוא קריטי כדי שהדאגה ליתומים לא תגיע מתוך חיבור אנושי פשוט. שר התורה סוגר את הגמרא דווקא משום שהוא מתאחד התאחדות מוחלטת עם נותן התורה, ומתוך כך באחריותו להושיע את בריותיו.
האחיזה בטליתו של הרב קנייבסקי היא ניסיון לעשות את הקפיצה הזאת. ממקום שבו אני פועל בעולם מתוך דחפים אנושיים טבעיים, אל מקום שבו גם אני חלק מאותה תודעה מנותקת שמגיעה אל העולם מלמעלה. תודעה שהיא סוד עוצמתה של היהדות החרדית, וגם המקור לכמה מחולשותיה; תודעה שקשה הרבה יותר לשמר במדינת ישראל תשפ"ב, ולכן היא זקוקה נואשות לדמויות קצה דוגמת הרב קנייבסקי.
בהודעה שהוציא פוליטיקאי בכיר לאחר פטירת הרב, נאמר: "חרף גדולתו בתורה, הרב הקפיד לקבל תמיד בלב פתוח ובמאור עיניים כל אדם". לא התאפקתי והגבתי שאת המילה "חרף" צריך להחליף במילה אחרת – "בשל". לא היה מתח בין מאור הפנים של הרב קנייבסקי לבין גדולתו בתורה. שום דבר לא התחרה במסירות הטוטלית שלו לתורה. ודווקא מתוך המסירות הזאת לא הייתה לו ברירה אלא להאיר פנים לכל אדם, כחלק מן ההידבקות בדרכיו של מי שנאמר עליו "יאר ה' פניו אליך".
