לא מזמן עוד לימדו עיתונאים שמותר להם להשתמש בסימן קריאה פעם אחת בכל הקריירה. עיתונאים ותיקים יעצו לבני חסותם הצעירים: שִמרו את הסימן הזה לכותרת "המלחמה נגמרה!" בתום מלחמת העולם הבאה. גם בתכתובת יום־יומית, אנשים הסתייגו מהטון הדרמטי של סימן קריאה. בן זמננו יופתע לגלות שהסימן הזה כלל לא הופיע במקלדת של מכונות הכתיבה. היום, לעומת זאת, סימני קריאה מגיעים אלינו בצרורות: "אתה חייב לראות את זה!!!" ומתברר ש"זה" אינו מלחמת עולם, אלא חתול עומד על הראש.
אנחנו מכורים לריגושים. כשמתחוללים בעולם אירועים דרמטיים אנחנו דוחקים מפניהם כל דבר אחר. לא נעים לומר זאת, אבל אירועים כמו המלחמה באוקראינה מלהיבים אותנו. מה נעשה בלעדיה? כאשר בחסד ה' מסתיימות זוועות כאלו, אנחנו מסרבים להשלים עם השגרה, ומעמידים פנים שזוטות היום־יום הן דרמות חסרות תקדים. לפני כמה שנים שמעתי ברדיו שדרן וחזאי שמלהיטים איש את רעהו לניסוחים אפוקליפטיים בתיאור סופת חול בינונית. "אז אפשר לומר שזו תופעה חסרת תקדים?" שאל השדרן הנסער, והחזאי השיב בהתלהבות: "בהחלט! לא ראינו סופה כזו מאז 2010!" אכן, חסרת תקדים. בשנה האחרונה כבר התחילו בישראל להעניק לכל אירוע גשם בינוני שם משלו ("הסופה כרמל"), כאילו היה איזו סופת הוריקן תפלצתית שעומדת להחריב את קליפורניה, ולא רק כמה טיפות שיציפו את הכניסה האחורית למתנ"ס.
למה אנחנו מכורים לדרמה הזאת? למה אנחנו חיים בווליום גבוה כל כך? לרב סולובייצ'יק הייתה תשובה. הוא טען שהקללה הגדולה של העידן המודרני היא השעמום. אנחנו צורכים בידור בלי הפסקה, ובכל זאת אנחנו משועממים באופן כרוני. אבותינו לא התבדרו, ובכל זאת לא היו משועממים. איך זה ייתכן? הרב סולובייצ'יק השיב שההבדל הוא בציפיות שלנו מן החיים. הוא נתן דוגמה: נאמר שאני רואה בטלוויזיה סרט על כבאי שמציל ילד מבניין בוער. זה נחמד. אני ממשיך לראות עוד סרט, אך גם בו מראים כבאי שמציל ילד. אני משתעמם ומעביר ערוץ. אבל נניח שאני לא הצופה, אלא הכבאי, וזכיתי הבוקר להציל ילד מתוך דלקה. הילד המום ומפוחם פנים, אמו מתייפחת לפניי בהכרת תודה, ואני עצמי מרגיש בשמיים. אחרי שעה אני שוב נקרא להציל ילד אחר מבניין בוער. האם ייתכן שאסרב, משום שהצלת פעוטות כבר משעממת אותי? לא יעלה על הדעת; ולא משום שאתגבר על השעמום, אלא משום שמושג השעמום כלל לא רלוונטי להתנסות הזאת.
מה ההבדל? הרב הסביר כך: מי שמצפה שהחיים יספקו לו הנאה בלתי פוסקת, חייב בכל יום ריגושים חדשים. לעומת זאת, מי ששואף למלא את חובתו בעולמו – אינו נוטה להשתעמם, משום שהוא אינו חושב במושגים כאלו. לעיתים, כתוצאת לוואי, הוא גם ייהנה יותר מחייו. זהו הפרדוקס העצוב של החיים המודרניים: חברה שמצפה לרצף מתמיד של ריגושים עילאיים נידונה לשעמום נצחי.
במרוץ אחרי ריגושים דרמטיים, החֵך שלנו כבר מתקשה לחוש טעמים עדינים. הילדים שלי קונים לפני טיולים חטיפים בסגנון "מוצ'אצ'וס חמוץ־חריף אש להבת תותחים"; לא פלא שאחר כך הם מסרבים לאכול סלט. בתי הספר שלנו מגיעים לשיאם בהפנינג הריגושים האין־סופי של חודש אדר, ומתקשים מאוד לחזור אחר כך לשגרת הלימודים והחינוך. גם בתחום החדשות, אחרי שהתרגלנו לראות באובססיביות סרטונים מזויפים של חיילים אוקראינים משליכים על האויב דרקונים, יהיה לנו קשה להתרגל שוב לחדשות הביתיות על מבחן באנגלית לכיתה ד'2.
כשם שהנטייה לטעמים מוקצנים אינה בריאה בתחום המזון, היא הרסנית גם בתחום הידע. המידע שבאמת חשוב לנו אינו חדשות כבירות על יבשות רחוקות, אלא חדשות קטנות על הסביבה הקרובה. מעניין לקרוא על מגפה שמצמיחה עוד שורת שיניים זרחניות לקרנפי הערפד במדגסקר, אבל השריטה בברך של הילד היא שדורשת כרגע טיפול מידי. שהאימא של הקרנפים בקצה העולם תדאג להם לחוט דנטלי.
המהפכה הדיגיטלית מציפה אותנו במידע מנותק וקטוע, שמסווה את עצמו כאילו היה חוכמה אכפתית. אבל מידע אינו חוכמה, ולייק אינו אכפתיות. אם אנחנו שקועים בסמרטפון בזמן שהילד מתנדנד על זרת שמאל מהמתקן הגבוה בגן השעשועים, אז כרגע השאלה הכי חשובה בעולם בשבילנו אינה מדיניות הגרעין של פוטין, אלא כמה שניות עוד תחזיק מעמד הזרת הפעוטה והאהובה. העולם הרי יגיע לאותה תוצאה עלובה איתנו או בלעדינו. את החיים שלנו ושל אהובינו, לעומת זאת, אנחנו יכולים לשפר.
