בשבועות האחרונים פיתחתי תחביב משונה: אני מצלמת צלחות. מדי ערב שיחיה צופה בי מכוונת את הנייד מול האוכל בזוויות שונות של תאורה. "את אישה לא שפויה", הוא אומר לי ושופך חלב לתוך קערה של דליפקאן, מזון שמזמן לא נגעתי בו כי קבוצת הווטסאפ שלי אוסרת עליי. פתחנו אותה לפני כמה שבועות – חמש אימהות עייפות שחולמות בפשטות להיות רזות. ויפות. ואם אפשר גם לשטח כמה קמטים על הדרך אז למה לא, אבל זו כבר משימה לקבוצה אחרת.
הקונפסט פשוט: שלוש ארוחות מאוזנות ביום, שתי ארוחות ביניים, חובה להעלות צילום לפני כל ארוחה. בתמורה תגרפי מחמאות כמו "נראה אש", "וואו, איך בא לי" (לעזאזל, זה צילום של שומר, איך בא לך שומר עכשיו?).
בהתחלה הייתי סקפטית, אבל בשלב כלשהו התמכרתי. מתברר שכשאת צריכה להציג את האוכל שלך לאחרים יש לך מוטיבציה גדולה יותר להכין אותו. משהו בשיתופיות, אולי גם בחטטנות – לראות מה הן מבשלות ובאילו צלחות הן אוכלות, – יוצר ציפייה. מצאתי את עצמי מארגנת צלחות לצילום, הגעתי למקומות ממש אידיוטיים.
על הקבוצה ניצחה א', שהזכירה לנו לא לשכוח פחמימה מלאה כי אחרת לא מורידים במשקל. אבל אני, כשאומרים לי לעשות משהו, ישר נוצר בי חשק עז לא לעשות אותו. משהבחנתי שהירידה במשקל שלי לא מתקדמת בקצב הרצוי התחלתי לדלל פחמימות. אבל לא רציתי שהקבוצה תגער בי, אז נקטתי מצגי שווא. "זאת הארוחה, תכף אוסיף לחם" שיגרתי להן תמונה, ולא הוספתי. עד שיום אחד לא יכולתי להמשיך לחיות בשקר ויצאתי בווידוי: סליחה בנות, אני בוגדת בכן עם הפחמימה. ואם אנחנו ככה גלויות, תדעו שגם שמתי פילטר על הסלמון.
מכל מקום, התחלתי לרדת והסביבה מחוץ לקבוצת הווטסאפ לא נשארה אדישה. יש שפרגנו, אחרות בחרו להביע דאגה כבושה: "את אחרי לידה, תני לגוף שלך להתאושש"; "דווקא אהבתי אותך בגרסה המלאה יותר".
זו רק אני, חשבתי לעצמי, או שהן רוצות להשאיר אותי שמנה? ואז, במקרה או שלא, נתקלתי בריאיון של נועה קירל לעיתון "לאישה" שבו נדרשה להגיב על תהליך הירידה שלה במשקל. "נכון שרזיתי והתחטבתי, אבל זה לא שאני עושה דיאטה", הבהירה קירל והוסיפה שהכושר הגופני "חיוני לעבודה שלה".
קירל לא לבד. לפני ארבע שנים הייתה זו נטע ברזילי שנדרשה לתת תשובות לעיתונאים שהביעו תהייה אם גם היא תיגרר לדיאטה, הם רצו אותה שמנה. קודם לכן הייתה זו נינט שחטפה ביקורת על כך שהיא כבר לא צ'אבית. בין לבין גם מיכל הקטנה נדרשת להתנצל בכל פעם שהיא יוצאת מחדר הלידה בסקיני.
הכול כמובן בחסות תנועת ה"בודי פוזיטיב", שמטרתה המוצהרת היא קידום דימוי גוף חיובי. אלא שבעת האחרונה נדמה שלפחות לכמה מחסידות התנועה יש מטרה נוספת: לרדת לחייה של כל אישה שמחליטה לעשות דיאטה ולתבוע ממנה הסברים והתנצלויות.
בגדול, הבודי פוזיטיב היא תנועה מבורכת. מצילת חיים אפילו. זו תנועה ששחררה הרבה נשים שנאבקו בגוף שלהן וסבלו מדיכאונות והערכה עצמית נמוכה. אבל מתי תנועת שחרור מאבדת את הכיוון שלה? כשהיא מתחילה להתאכזב שלא עומדים בציפיות שלה ולשפוט את כל מי שמסרבת להצטרף לסיסטרהוד.
תנועת שחרור אמיתית הייתה אומרת: יש הרבה סוגים של יופי, בואו ניפתח אליהם, נראה עוד מודלים אפשריים ונקבל את הבחירה של כל אישה להיראות איך שהיא רוצה. כמובן, כל עוד זה לא מעודד חולי או הפרעות אכילה.
תנועת שחרור שעורכת ציד מכשפות נגד נשים שעושות דיאטה בריאה היא הדבר הכי לא משחרר שיש. ובמובן הזה היא לא שונה מפמיניסטיות שבזות לנשים שבוחרות מרצונן לוותר על קריירה ולהישאר עם הילדים בבית.
לשם מה העיסוק האובססיבי בשאלה אם רזית או לא, אם את מרוצה מהגוף שלך או לא, אם את נאמנה לאחוות הנשים המלאות או בוגדת בה עם חלי ממן? ולמה תמיד המתקפות הן כלפי נשים וגופן? אני בכל אופן לא נתקלתי בגברים שמתנצלים לפני חבריהם על ההחלטה ללכת לחדר כושר ולהצמיח קוביות, נניח.
אם לכל צורות הגוף והיופי יש זכות קיום בעולם, לכל אישה עומדת הזכות להחליט לאיזה מודל היא מתחברת. מותר לאישה להחליט שהיא שמנה וטוב לה, ומותר לה גם להחליט שהיא שמנה ולא טוב לה. פרופ' דן שיפטן אמר פעם שהמילה גזען שינתה את משמעותה, והפירוש החדש שלה הוא "אין לי תשובה לטענות שלך אבל אני רוצה שתשתוק". ובכן, נדמה שגם המילה "שמנופוביה" שינתה את המשמעות שלה. הפירוש החדש שלה הוא "בא לך לרזות? תתגברי. הפמיניזם צריך אותך שמנה".
