שמעו סיפור יפה, את חג הפורים האחרון חגגתי בסיני, בחופים המרגשים של נואיבה עם עוד כמה חברים. סיני הייתה טובה אלינו כמו שסיני יודעת להיות – מזג האוויר היה מושלם, השמש הייתה רכה והירח היה עגול ולבן. החופים היו נקיים ומלוחים, הרוח הייתה יבשה וטובה, האוכל היה מעולה, והילדים התנהגו מדהים! חיה שיחקה עם ילדות בדואיות, ונח טאטא את החול בחוף במשך שעתיים בנחישות מטורפת. שמתי לב, אגב, שהמתחם הזה שכולם יושבים בו כל הזמן בסיני, שבו שטיחים וכריות ושולחנות נמוכים, הוא ממש ג'ימבורי! הילדים יכולים להסתובב שם חופשי, לקפוץ ולהתגלגל בלי להיפצע. שכוייח, זה חידוש עצום שהזולות בסיני הן ג'ימבורי, והחידוש הזה הוא שלי!
וכשפורים יצא, והשמש שקעה לקחנו מונית למסוף טאבה, שהוא בלי ספק מעבר הגבול המסריח ביותר בעולם. כשהגענו לטאבה ראינו מולנו אוטובוס של תיירים והמוני אנשים עומדים בתור והבנו מיד שאכלנו אותה, כי כשהמעבר עמוס באנשים הוא מסריח אפילו יותר. אז נכנסנו לתור, הסברנו לילדים שלנו שעכשיו יהיו לנו שעות קצת קשות וביקשנו מהם להתנהג יפה. בזמן שעמדנו בתור ראיתי פתאום שהקבוצה של התיירים שנכנסו לגבול לפנינו היא קבוצה של תיירים רוסים. היו להם דרכונים אדומים כאלה מפחידים, והשפה שלהם שפעם נשמעה לי חמודה ומצחיקה נשמעה לי פתאום מפחידה. אני יודע שהאנשים האלה לא עשו כלום לאיש, אין לי שום בעיה איתם, הם סתם תיירים נחמדים רגילים. ובכל זאת, הרגשתי מוזר לבלות איתם שעתיים במעבר הגבול שבין מצרים לישראל, לראות אותם חיים את החיים שלהם בזמן שהמדינה הרעה שלהם קורעת את העולם שלנו לגזרים.
אחרי חצי שעה בערך שבה עמדנו והתקדמנו לאט־לאט בצעדים קטנים ועלובים פתאום התקרבה אליי בחורה אחת מתוקה שעמדה לא רחוק מאיתנו, קצת לפני הקבוצה של הרוסים. היא ניגשה אליי ואמרה לי, "אתה יאיר, נכון?", ואני אמרתי, "כן", והבחורה אמרה, "זיהיתי אותך לפי הילדים שלך, אני עוקבת אחריך באינסטגרם". אני הסמקתי וחייכתי ואמרתי לה תודה, והבחורה המתוקה חייכה וחזרה למקום שלה, ואני הרגשתי איך הלב שלי מתרחב, וחשבתי לעצמי, נו נו, אולי התור הזה לא נורא כל כך.
אייי, ואחרי שעה בערך, הילדים שלי התחילו לאט־לאט לאבד את זה, אני מניח שלו הייתי מצליח להישאר סבלני ומתוק ונחמד הם היו נשארים סבלניים ומתוקים ונחמדים כמוני. אז שנייה, אני אנסח את זה שוב, אייייי, ואחרי שעה בערך, אני התחלתי לאט־לאט לאבד את זה, והילדים שלי, שהרגישו אותי, התחילו להשתולל ולהתחרפן ולצעוק ולבכות ולצרוח ולבטא ביטוי פיזי למה שאני הרגשתי בלב. זה היה נורא, עמדנו במין תור צפוף כזה שיש בו ברזלים שעושים סלאלום, ונח קרע לחיה את השרשרת שהיא קנתה מהבדואיות המתוקות ועשה לה מין פס אדום בצוואר, וחיה העיפה את נח לרצפה של הטרמינל העלוב, ושניהם בכו וצרחו ונמרחו על הרצפה, ואני ושיזינג ניסינו להרים אותם, ולהרגיע אותם, וכל הרוסים שעמדו בתור הסתכלו עלינו, וגם כל הישראלים שעמדו בתור הסתכלו עלינו, וגם ריבונו של עולם הסתכל עלינו וחשב לעצמו, איזה מזל שאל כמוני לא צריך אף פעם לעמוד בתור, אין דבר נורא יותר מלעמוד בתור.
ובזמן שאני מזיע לי מהקרחת ונאבק בשארית כוחותיי בקריוס ובבקטוס התמלא הראש שלי במחשבות שחורות על שהחופשה המושלמת שלנו מסתיימת ככה בעליבות העצובה הזאת, בבושת הפנים הזאת. כל כך התבאסתי שהחופשה שלנו תסתיים בטעם רע, ופתאום! פתאום שמעתי קול מקצה התור, "יאיר! יאיר! בואו! תעקפו אותנו!". והרמתי את הראש וראיתי את הבחורה המתוקה ואמרתי לה, "לא, לא, לא צריך", כי אני שונא שעוקפים אותי בתור ואני שונא גם לעקוף בתור, והבחורה לא שאלה אותי, היא פשוט התחילה להגיד לכל האנשים שם, לתת לי ולשיזינג לעבור, וכולם הקשיבו לה! כי כולם ראו את הילדים שלנו מאבדים את השפיות, וגם אני הקשבתי לה!
הבחורה הנחמדה התחילה לעבור בין האנשים ולהסביר להם איפה לעמוד כדי שנוכל לעבור, וכל האנשים זזו הצידה ונתנו לנו לעבור. זה היה מטורף! הרגשתי כמו בקריעת ים סוף. שיזינג ואני עקפנו את כולם ובידינו העגלה והמזוודות והילדים, וכל הרוסים ניצבו כמו נד, מימיננו ומשמאלנו, וחייכו אלינו בנימוס. חיה ונח השתתקו פתאום כי הם הרגישו שקורה כאן משהו מיוחד. אייי, זה היה רגע בעולם, אני בחיים לא אצליח להסביר את זה. ואחרי דקה מביכה עקפנו את כולם והגענו לביקורת הדרכונים ולבדיקות הקורונה המעיקות שבקצה המעבר ויצאנו החוצה אל האוויר הפתוח. צ'יק צ'ק, כמו שאמא שלי אומרת. מה זה בכלל צ'יק צ'ק?
בקיצור חברים, נעשה לי נס! במקום לסיים את חופשת הפורים שלי בגב שבור ורעש של צרחות באוזניים וזיעה דביקה על הפדחת וטעם רע בפה, סיימתי אותה בלב פתוח, בעיניים לחות ובחיוך מתוק על הפנים. והכול בזכות הצדיקה המתוקה הזאת שהצילה אותי ואת משפחתי מתופת ההמתנה. שכוייח, זה הסיפור.
