"אדם זקן, מה יש לו בחייו?" ישאל אבידן, "הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם". ליום אבידן אין מה להציע לאדם זקן, אז לשם מה לבוא בימים? אנחנו רגילים לברך אנשים באריכות ימים, אך אפילו דוד המלך ידבר לכל היותר על 70 שנה, ואם האדם גיבור במיוחד – 80 שנה, ורהבם – עמל ואוון. "אל תשליכני לעת זקנה", רגילים לבקש, כאילו זו הגדולה שבבקשות. ולכן בהלוויה השבוע מדהים היה לראות רבבות אנשים שהרגישו שדווקא הם אלה שהושלכו, שנעזבו, בגלל פטירתו של "זקן" אחד. סוגיית חייהם הארוכים של רבנים גדולים מרתקת. בהם תשעים שנה, ואם בגבורות – גם מאה שנה ויותר! איך זה קורה? איך הבוקר שלהם קם כשהם מעוררים אותו, איך "אעירה שחר"? מה הם עושים נכון כדי לחיות כך? למות כך? ככל הנראה הם חיים חיים נכונים, חיים רכונים. כמעט שאי אפשר למצוא תמונה של הרב קנייבסקי זצ"ל ופניו למצלמה. תמיד הוא רכון, ולא רק מזִקנה. רכון על ספר אבל לא פחות מכך, רכון כדי להקשיב לשואל, למי שתיווך לו את הבעיה, לילד נרגש שבא להיבחן אצלו על מסכת שלמד.
"אסור להיות זקן" ציווה רבי נחמן וקיים – הוא נפטר בן 37 בלבד, אבל הוא "יניק וגם זקן מאוד". רבי נחמן התכוון "לאסור", כך נראה לי, את שפיפות הרוח שמתלווה לחולשת הזִקנה. את הכיפוף הזה ביקש ר' נחמן להפוך לדריכות, את הימים שעוד נכונו לנו, להפוך לרכונים, לכאלה שיושיטו לעולם את החוכמה שנצברה בהם עם השנים. כך יהפוך הכיפוף לכפות פרושות לרווחה, כמו כפות תמרים.
ואין, אין דבר קשה יותר לאדם רכון על תלמודו מלהרכין עצמו לבני אדם וצרותיהם. אלה שתי דיסציפלינות צרות זו לזו. כל רכינה לכיוונו של מישהו שמבקש ברכה תהיה ביטול תורה, וכל רכינה אל הספר תהיה ביטול בני אדם. אנחנו חיים בתרבות ביטול שלפיה הקטנת ערך מסוים תעצים דווקא את הערך האחר. ולעניות דעתי, לכן בהספדים שנשאו לזכרו, לא הוזכרה כמעט בכלל קבלת הפנים שעשה הרב למבקשי עצה ונחמה. ההמון שהצביע ברגליו זכר דווקא את השעות האלה, כשהרב שעה לצערם.
זו הייתה בשורתם הגדולה של הרבנית בת שבע קנייבסקי ובעלה, הרב. הזִקנה הפכה אצלם לדריכות, החוכמה הפכה לברכה, התורה הפכה לעצה וה"שמעתתא" התמזגה בשמיעת הזולת. היה זה ביתו של תלמיד חכם ליטאי שנהיה חצר חסידית. דבר לא היה מבוטל וכשאין רגע אחד לבטלה, אין כנראה גם זמן למות.
תורתם של הרב והרבנית הייתה תורה זוגית, קשובה. היא ענתה אמן לברכתו, הוא האמין בברכתה. מבית כזה תצא תורה. לא בכדי נפטר הרב קנייבסקי מן העולם בשושן פורים, חג קבלת התורה שבעל פה. זו תורה קשובה, רוכנת ללחישתו של מישהו אחר, תורה של בעל ואשתו.
על רבי עקיבא אמרו חז"ל את המשפט המדהים: "ידע רבי עקיבא מה שלא ידע משה רבנו". איך ייתכן דבר כזה?! אולי מפני שמשה נאלץ להיות "איש הא־לוהים", ואילו רבי עקיבא היה איש של אישה. הוא למד תורה "על מנת שתינשא לו", היא עשתה הכול שיגדל, וכשרצו תלמידיו לבטל את האישה הזאת הוא הזכיר להם שהיא חייו ואורך ימיו ובעבורה הגה יומם ולילה.
בשידור חוצה יבשות לחניכי בני עקיבא בכל העולם הבאתי כמה משפטי מפתח של הרב יונתן זקס זצ"ל וביקשתי שיבחרו מתוך כשלושים משפטים את המשפט שמדבר אליהם ביותר. ברוב מוחץ זכה המשפט הקאנוני שלו: "כל יום הוא שאלה שהא־לוהים שואל אותך. בכל יום תקשיב לשאלה הזאת ותענה עליה. ה' זקוק לאנשים יותר ממה שזקוקים האנשים לו". החניכים התלהבו כל כך מהתובנה הזאת, אבל אני חשבתי על משפט חשוב בהרבה: "כל יום הוא שאלה שאנשים שואלים אותך. לא צריכים להרים ראש לשמיים כדי לענות לשאלה היומית. לא בשמיים היא. תרכינו ראש לאלה שלצידכם ופשוט תענו להם".
רבי נחמן מברסלב סיפר על זוג שמתחתן ושבעה קבצנים בעלי מום מעניקים לו את ברכתם. הקבצן העיוור העניק להם את הברכה הגדולה מכולן: "שתזכו לאריכות ימים". דווקא רפיון הראייה שלו הוא שהזכיר לו בכל רגע ורגע שהעולם חולף כהרף עין ולכן רק הוא יוכל לברך באריכות ימים. ברכו את העולם, הוא יאמר לבני הזוג, סוככו עליו בחופתכם, כמו כפות תמרים. אני מרכינה ראש לפני תורה כזו.
