אם תשאלו דיפלומטים סינים המוצבים בישראל, הם יאמרו לכם ש"אין אנטישמיות בסין". עמיתיהם הישראלים בבייג'ינג יגידו כנראה את אותו הדבר: יהודי שומר מצוות יכול לטייל בכל רחוב ראשי בשנגחאי עם כיפה לראשו, בלי לחשוש מהטרדות מילוליות או פיזיות – מצב שקשה לדמיין במספר הולך וגדל של ערים באירופה ובצפון אמריקה – וצלבי הקרס היחידים שהוא צפוי לראות יהיו במקדשים בודהיסטיים.
אך האמירה הפשטנית הזו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הסינית המורכבת. למשל, בעקבות מבצע שומר החומות במאי 2021 נפוצו בסין אמירות גזעניות ואנטי־ציוניות, וביטויי אנטישמיות נשמעו בתקשורת הממלכתית הסינית. אמירות אלה אף זכו לעידוד מדיפלומטים סינים בכירים, ונשנו על ידי פרשנים סינים מוכרים. סין לא הייתה ייחודית מהבחינה הזו: אנטישמיות במסווה של ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל מרימה ראש מסביב לעולם בכל פעם שהסכסוך הישראלי־פלסטיני מתלקח שוב; לפי הדו"ח השנתי של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, כתוצאה מאירועי עזה 2021 חל זינוק בתקריות האנטישמיות בעשרות מדינות, וניתן לשער שמגמה דומה התרחשה גם ברפובליקה העממית של סין.
ההבדל העיקרי במקרה של סין הוא שזוהי מדינה שבה חופש הביטוי נתון תחת פיקוח, בקרה, סינון וצנזור עצמי, בסיוע של חזית הטכנולוגיה. חשבונות עם מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות נסגרים מדי יום מסיבות מוצדקות או שרירותיות לחלוטין. לפיכך יש לראות בגל השנאה האחרון כלפי היהודים וישראל לא רק כדבר שנסבל על ידי הרשויות, אלא כמשהו שמקודם בגלוי. אכן, דור חדש של לאומנים סינים, "משפיעני רשת" ומומחים בעלי גישה למעגלי מדיניות, מקבלים יד חופשית לטפטף ארס על ראשם של כמיליארד משתמשי האינטרנט הפעילים בסין, ולהפוך קְלִיקְבֵּיְט פרנואידי וביטויי שנאה – כולל נגד היהודים – לקריירה רווחית.
קחו לדוגמה את המקרה של לוּ קֶה. לו בן ה־39, שמוכר יותר בשם העט לוּ קֶה־וְן, הוא הבעלים והמייסד של Lu Kewen Studio, ערוץ תקשורת מקוון ועצמאי המבוסס בבייג'ינג, שמייצר סרטונים ופרשנות מקורית על מגוון רחב של נושאים ובהם גיאופוליטיקה, ביטחון, היסטוריה וכלכלה. הערוץ של לו צבר על פי הדיווחים קהל של כ־15 מיליון עוקבים ברשת החברתית העשירה של סין בשלוש השנים מאז היווסדו. בספטמבר 2021 מונה לו לדובר ענקית הרכב הסינית BYD (המשווקת גם בישראל), שהשוותה אותו לסופר המהפכני הנערץ לוּ שׂוּן. עלייתו המטאורית של לו, עובד פס ייצור בעבר ודמות מוכרת בפרינג' הסיני בהווה, מעוררת קנאה, הערצה ולעג בקרב אקדמאים ועיתונאים סינים בכירים; ביקורת אחת ייחסה את הצלחתו למשלב לשוני ידידותי למשתמש, לצד נכונות "להתעלם לחלוטין מהעובדות ולעורר סנסציות צהובות כדי להגביר את תנועת הגולשים".
לפי המשפיען הסיני לוּ קֶה־וְן, מכיוון שהיהודים שולטים בתקשורת ובממשל בארה"ב, הם חוד החנית של מסע הצלב המערבי נגד סין
ב־29 במאי 2021, כשבוע לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש בעזה, פרסם לו כתבה באורך של 8,000 סימניות סיניות ובחמישה חלקים, שכותרתה "כיצד עלינו לראות את היהודים?". לא מדובר ביצירה מקורית; הוא משלב שבלונות אנטישמיות מאירופה של ימי הביניים עם עלילות דם עדכניות יותר מהמזרח התיכון, באופן שייראה מוכר למדי לרוב הקוראים המערביים. חלקים שלמים ממנו, למעשה, ניכרים כגניבה ספרותית או תרגום ישיר לסינית של תכנים מהפינות האפלות ביותר של האינטרנט. בחלקים מסוימים, לו מתפלפל עם הרהורים משלו; באחרים הוא שוזר ציטוטים מתוך מיין קאמפף והפרוטוקולים של זקני ציון. גם חודשים מספר אחרי שהסכסוך בעזה שכך, המשיך לו לפרסם מאמרי שנאה כדי לחזק את טענתו ש"גם אם יוכה למוות, לעולם לא יראה ביהודים שותף לעם הסיני".
גם אם המאמרים והסרטונים של לו נטולים כל ערך ספרותי או חדשותי יותר מטוקבק ממוצע, הם יעילים בהנגשת דברי שטנה זרים כתוכן שמדבר לקהל המקומי. לדברי לו, היהודים הם נוכלים, קמצנים, כרישי הלוואות וסוחרי סמים. יותר משהם קבוצה אתנית עם דם והיסטוריה משותפים, הם פועלים למעשה כמועדון סגור, קנוניה אליטיסטית שחבריה מחוברים ביניהם בקורי עכביש של אינטרסים, "ובמיוחד היהודים האמריקנים". דרך הקשרים החברתיים הללו הסתננו היהודים לעמדות מפתח גלובליות ו"השתלטו על שלוש אבני היסוד של החברה האמריקנית, כלומר המערכת הפיננסית, התקשורת והתרבות". לפי לו, החדירה היהודית לצמרת האמריקנית כל כך מושרשת עד שאפילו משפחות בוש, אובמה, טראמפ וביידן נתונות לחסדיהם. מכיוון שהיהודים שולטים בתקשורת בארה"ב שמובילה קו אנטי־סיני, ומאחר שהם מחזיקים בעמדות מפתח בקבינט האנטי־סיני של ביידן, כולל מזכיר המדינה, הם "הקול האידיאולוגי" של ארה"ב, חוד החנית של מסע הצלב המתמשך של המערב נגד הממשלה והעם הסיניים.
אחת הקונספירציות שמגולל לו (שמקורה בפורומים ניאו־נאציים מערביים מסוף שנות התשעים, סביב מסירת הונג־קונג מבריטניה לסין) מתארת את היהודים כ"ברוני הסמים החזקים בעולם". כפועל יוצא מכך, הם אחראים לפרוץ מלחמות האופיום של אמצע המאה ה־19, המייצגות עד היום את רגעי השפל הקשים ביותר בהיסטוריה הסינית העכשווית. הנרטיב ההיסטורי הרשמי של המלחמות צרוב במוחם של כל ילד וילדה סינים מגיל צעיר כטראומה לאומית. לפיו, סין הקיסרית הושפלה עד עפר בידי מעצמות מערביות זרות, ונאלצה לחתום על שורה של הסכמים בלתי הוגנים שהפרו את ריבונותה והותירו את תושביה מסוממים, נחשלים ומנוצלים. ובמציאות של לו קה־ון, היהודים אשמים בהכול.
מדוע התכנים האנטישמיים של לו זוכים לקהל במדינה עם היסטוריה יהודית זניחה, שרוב תושביה מעולם לא פגשו יהודי? לפחות מסוף המאה ה־19 קיים תיעוד להתבטאויות גזעניות כלפי יהודים, מהולות בהערצה לתנועה הציונית, בקרב רפורמטורים, אינטלקטואלים ואנשי חזון נודעים בסין. ואולם השימוש הנרחב בטכנולוגיות אינטרנט בשני העשורים האחרונים חולל שינוי, בכך שהפך קיצוניות סינית ולאומנות ברשת לחלק מתופעה חוצת תרבויות ומדינות, שמזינה הסתה ברשתות.
כל זה נובע משתי מגמות מנוגדות: מצד אחד, סין היא מעצמה עולה, גלובלית ופתוחה, המחוברת כיום לעולם החיצון יותר מאי־פעם; מצד שני, המדינה הסינית השברירית מתכנסת פנימה לנוכח איומים חיצוניים לכאורה, במיוחד מגפת הקורונה והיריבות האסטרטגית עם ארה"ב. על ידי נידוי קבוצות זרות והדרתן, לאומנים סינים מקווים לקרוא את בני עמם אל הדגל ולאחד בין קבוצות חברתיות סיניות נבדלות לכדי זהות "ציוויליזציונית סינית", לאור חזונו של הנשיא שי ג'ינפינג.
בעוד חוקרי תקשורת סינית חלוקים בשאלה אם הלאומנות הסינית נמצאת במגמת עלייה תחת ממשל שי, מחקרים רבים ודיווחים בתקשורת תיעדו בעשורים האחרונים עלייה בשיעור הגזענות בסין, בשוביניזם, בפופוליזם, בהומופוביה, בשנאת זרים ובאסלאמופוביה. אין זה מקרה: שי מעורב באופן אישי בטיפוח "חינוך פטריוטי" מגיל צעיר, שנועד להחדיר באוכלוסיית סין "ביטחון תרבותי" ב"תרבות המסורתית המצוינת" של הציוויליזציה הסינית. אף שאין פסול בחינוך לאהבת המולדת כשלעצמו, החינוך הפטריוטי נעשה לרוב דרך הנגדה לשחיתות ולרוע של "ציוויליזציות" זרות שתחתיהן "סין מאוימת" כביכול. גם אם התוכן האנטישמי של לו נראה מוזר קמעה לפקיד הממוצע בצבא מנהלי התוכן ברשתות, טיעוניו משתלבים בטבעיות בנרטיבים לאומניים בחסות המדינה, המזהירים מפני מצור והשפעה זרים. קריאתו, למשל, להתערבות ממשלתית חזקה יותר ברשתות כדי להגן על "הריבונות התקשורתית" של סין מפני היהודים, אינה שונה מזו של מעצבי מדיניות מובילים במדינה, למעט ההתייחסות לקבוצה זרה ספציפית.
יתרה מכך, תוכן פרובוקטיבי נגד זרים ועיסוק בסוגיות בינלאומיות הם תמיד הימור בטוח יותר מעיסוק בפוליטיקה פנימית, בהתחשב ברגישות היתר של התקשורת הממלכתית הסינית לביקורת פנימית. הדבר נכון שבעתיים בשל המסגור הנפוץ של מדינות ומערכות פוליטיות מערביות ככושלות ונחותות, לעומת "המערכת הסוציאליסטית הנעלה של סין שאין שני לה". עניין זר ומרוחק כמו "היהודים" מבטיח שהגולש הסיני הממוצע יאמץ את התוכן כפי שהוא, וממילא לא יטרח לעבור על החוק ולחפש בגוגל מידע מהימן מעבר ל"חומת האש הגדולה" שחוצצת בין האינטרנט הסיני לגלובלי.
לו קה־ון אינו שונא היהודים המשפיע או הקיצוני ביותר בסין העכשווית. ברשות המחבר רשימה הולכת ומתארכת שמתעדת ביטויי אנטישמיות קשים של משפיעני רשת שנמצאים יותר קרוב לזרם המרכזי – אקדמאים מפורסמים, חוקרים בשירות המדינה ואסטרטגים משמנה וסולתה של האליטה הסינית. במחקר שהתפרסם לאחרונה, חוקרי התקשורת יאנג טִיֵּן וּפַאנְג קֶה־צֶ'נְג מהאוניברסיטה הסינית של הונג־קונג הדגימו כיצד אותם לאומנים מחוברים ביניהם בשיתוף תכנים ותיאומם. הרשת הארסית הזאת – כמו גם סטריאוטיפים פילושמיים המושרשים בסין, שמציירים את היהודים כמשכילים, חכמים וטובים עם כסף מטבעם – מאפילה על מספר רב יותר של אנשי תקשורת, אקדמיה וממשל בסין שמנסים לחשוף את הקהל הרחב ליהדות, ליהודים ולמדינת ישראל בתום לב, על כל המורכבות שלהם.
ללא טיפול הולם של הרשויות, האנטישמיות בסין יכולה רק לצמוח. גזענים כמו לו קה־ון, שמאמינים שהם מדברים בשם האוכלוסייה כולה, שואפים עידוד מהקלות שבה מעצבי מדיניות בסין מסוגלים לטייח כל ביטוי לגזענות מקומית. נקודת הפתיחה בארץ ובסין לטיפול בנגע הזה צריכה להיות הכרה בקיומה של הבעיה, זניחה ככל שתיראה בשלב זה. את נגע האנטישמיות במזרח הרחוק יש לבער בעודו באיבו.
טוביה גרינג הוא עמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) ועמית קראוטהמר מבית קרן תקווה, החוקר את מדיניות החוץ והביטחון של סין. הרשימה פורסמה במקור באנגלית, במגזין טאבלט
