עוד בטרם פרצו הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית את שערי אוקראינה, היו מי שמיהרו להזהיר: קייב זה כאן. לא כרגע, לא עכשיו, אבל תכף. בגל הרקטות הבא על אשקלון, או בניסיון החטיפה הבא, לא עלינו. העם השוכן בציון יקרא לפעולה נועזת בעזה, הלועזיים ידרשו הבלגה, וצה“ל ינסה לנצח בלי להרגיז אף אחד. זה לא הולך לקרות. הוא ירגיז מה שלא יעשה.
מיטב מומחינו מסבירים שהעיצומים נגד רוסיה מצד ממשלות המערב, כמו גם אלה מצד חברות פרטיות, הם תמרור אזהרה לישראל. כשארה“ב ואירופה מזדרזות להתאחד נגד ממלכת פוטין מצד אחד, וחברות ענק בינלאומיות מאגפות אותה בחרם מצד שני, הכלכלה הרוסית בסכנה קיומית. בקרוב אצלנו, רק עם תוספת השמורה לישות הציונית.
כידוע, תנועת ה־BDS עובדת במרץ לטובת העניין בדרך שגרה, ומקבלת ממריצים במימון גבוה מישראלים ללא גבולות; כאלה שנותנים את הנשמה כדי להחריב את מולדתם. ההסברה הפלסטינית נשענת על עבודתם הסיזיפית, ויחד הם מתאחדים ברשתות לחגיגת הסתה נגד ישראל. האיחוד הגלובלי נגד רוסיה משמש לחברי הקואליציה הזו כדשן ביום בהיר, וזה שבועות הם עמלים על בניית אנלוגיה מופרכת בינינו ובין רוסיה; מתעלמים מההבדלים העצומים בין המקרה האוקראיני לעזתי.
וזה משונה. הרי הבטיחו לנו שחור על גבי התנתקות שאם רק נצא מרצועת עזה, נעקר מתוכן את הביקורת הבינלאומית נגדנו ובא לקווי 67‘ גואל. מי היה מאמין שמדובר באשליה עיוורת, שלא לומר הטעיה שקרית? ובכן, אנחנו. הימין.
והנה בא גלגול העיניים. רק אל תתחילו עכשיו שוב עם ההתנתקות והעקירה והגירוש. די להתבכיינות. אז הנה אנחנו מתחילים שוב. עם ההתנתקות והעקירה והגירוש. אנחנו מתבכיינים כי זה כל מה שהשארתם לנו. לצפות בקטסטרופה המתרחשת, למחות לצלילי האהבה תנצח ותפילה לעני, ולראות אתכם הורסים אסטרטגיה מדינית בשם השמחה לאיד על חורבן התנחלויות.
כל ימני מתחיל כבר יודע כמעט בעל פה את לקט עמית סגל לטיעונים ביטחוניים ערב ההתנתקות: מאיר שטרית לעג להפחדות המגוחכות של אנשי ימין מפני ירי טילים על אשקלון; “ההתנתקות טובה לביטחון“, טען רן כהן והזהיר שאם לא נצא מעזה – אני חוזרת, אם לא נצא – יגיעו טילים עד אשקלון. אופיר פינס הודה אישית לאריאל שרון על המהלך בשמו ובשם רעייתו, כשהוא שולח את בנו לבקו“ם בידיעה שלא ישרת בעזה. שאול מופז, רמטכ“ל לשעבר, הבטיח שהמהלך יעניק יותר ביטחון לאזרחי ישראל ויפחית את העומס על כוחות הביטחון. הבטחתם יונה, גרסת 2005.
אבל לצד הטיעון הביטחוני המנותק מהמציאות, תוכנית ההתנתקות לוותה גם בהבטחה לשקט תעשייתי מצד אומות העולם. סעיף 2־א בתוכנית ההתנתקות מכריז בטרם עת כי בעקבותיה “לא יהיה יסוד לטענה שרצועת עזה היא שטח כבוש“. ב־18 באפריל 2004, הוצג המהלך המזוכיסטי המדובר ככזה ש“ישלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה“. חמישה חודשים מאוחר יותר טען שרון בפני נחום ברנע ושמעון שיפר בידיעות אחרונות שההתנתקות תביא ל“צמצום סכנת הלחץ לוויתורים מדיניים וטריטוריאליים בלתי־רצויים לישראל… ולזכות בתמיכה אמריקנית ובינלאומית רחבה“.
כל אלה נשענו על שקר קדום כאילו גוש קטיף נמצא בעזה, וכאילו צה“ל טרם יצא מהעיר הצפופה והמסוכסכת הזו. אלא שחבל קטיף שכן 25 ק“מ דרומית מעזה, וממנה צה“ל יצא כבר ב־1993 יחד עם יריחו תחילה. בניגוד להבטחות הרמטכ“ל לשעבר, ההתנתקות לא הוסיפה לביטחון ישראל, בטח שלא הפחיתה את העומס על כוחות הביטחון. ובמקום הוקרה בינלאומית, חטפנו מהמורות גולדסטון בכל פעם שעמדנו על נפשנו.
כצפוי, ישראל נדרשת מדי כמה שנים למחזוריות מבצעית מתסכלת ברחובות עזה עמוסי הילדים המשמשים כמגנים אנושיים; מסתכנת בתמונות מלחמה מטלטלות, נשענת על נס כיפת ברזל ונס פספוס השיגורים. אז עכשיו מאיימים עלינו עם תקדים קייב. מהדקים בעוד סיבוב את הקשר סביב ידי הלוחמים הישראלים. מעודדים שיבה לשולחן המשא ומתן מול הפלסטינים בגזרת יהודה ושומרון, כי עם הצלחה לא מתווכחים וגם לא עם כישלון. ורק אל תזכירו את המילה התנתקות.
יותר להקשיב, פחות לדבר
מי שלא שוכחים את ההתנתקות הם מי שגורשו מביתם וחטפו את סטירת הלחי המצלצלת ביותר ממדינת ישראל. אחרי 17 שנים, כשאגפים שלמים בחברה עדיין טוענים שמדובר בסך הכול במעבר דירה, דמעות העקורים עוד פורצות. דמעות כאב שלא ראינו אצל עולים חדשים, גם לא אצל מי שהוריו אילצו אותו לעבור דירה בילדותו. דמעות של תסכול, ואהבה, וקשר שורשי. כי שם היה החלום, ושם השבר, ושם עדיין התקווה ממתינה להגשמתה.
הסרט “לב שבור, שפה פצועה“ של מורדי קרשנר המוכשר, שיושק בקרוב, חוזר אל כמה מגורשים שהתראיינו זמן קצר שנדרשו לעזוב את בתיהם, ומעמת אותם עם מי שהיו. קרשנר מציב בפניהם מצלמה וגם מסך שמוקרנת עליו דמותם ההיא, הצעירה יותר. התמימה הרבה יותר. הם מביטים בעצמם ובבני משפחותיהם במעין חמלה, כמבקשים לעטוף בחיבוק מגן על מי שהיו בעידן התמימות. חדוה לוי לבית ויזנר שובת הלב מביטה בהקלטה של אביה המדבר על חלוציות, ומבקשת לצעוק לו: “אבא, זה לא עבר ככה. רוב האנשים לא ראו את זה ככה“. עוז לברן מדבר על פערי שפה בין תושבי הגוש לעם ישראל. אשתו אסנת, שרואה בעצמה דעתנית, אומרת שהיום חשוב לה הרבה יותר להקשיב לאחר, פחות לדבר אליו.
אחד משיאי הרגש בסרט הטרי הוא המפגש הבין־דורי בין בנות ויזנר לאביהן, ואף יותר מזה במפגש החומל שלהן עם קצינות ששירתו במעגל העקירה הראשון בגוש. שיא נוסף מנפיק אלעזר אמיתי, היום תושב כרמל בהר חברון, שמקיים סדנת צילום בשטח עם השכנים לשעבר מזיקים. הפערים וההזדהות בין הקיבוצניקים למתנחל שגורש מביתו שזורים זה בזה, ומלמדים על חיבה משותפת וגם על פער שלא נסגר. 17 שנות געגוע. 17 שנות דילמות ישראליות. רוצו לצפות. ואף מילה על קייב.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
