הייתי בסוף כיתה י“ב כשנעמי שמר נפטרה. אני זוכרת את היום הזה. עצוב ושקט. רווי מנגינות ונעימות שעזרו לי לדמוע מהלב. היא הייתה דמות בשבילי. אהבתי אותה מאוד אף שלא הכרתי אותה מעבר לשיריה. אחרי מותה למדתי עליה רבות ואהבתי אליה רק גדלה. יש לי אפילו בת הקרויה נעמי, לא לגמרי על שמה אבל היא בהחלט הייתה לנו להשראה.
שנתיים אחר כך התחתנתי. חודש וחצי אחרי חתונתנו נפטר רב גדול בישראל. לא הכרתי אותו, אפילו אינני זוכרת את שמו. אני כן זוכרת את רזיאל מיד קורע את החולצה ואומר שמע ישראל. מיד מתקשר לחבר ומתאם איתו יציאה ללוויה. מיד מבטל תוכניות ויוצא ללוות את הנפטר.
כשנעמי שלי הייתה בת שנה, התכוננתי ליום ההולדת שלה. היא אומנם בתי השנייה, אבל כנהוג יום הולדת שנה הוא דבר שמציינים אותו, לפחות בחיק המשפחה. הכנתי פיצות, הזמנתי את סבא וסבתא, הכנתי לה כתר עם פרחים סגולים שנעמי הוסיפה והדביקה עליו ביצירתיות ילדותית המון מדבקות של ציפורים. קישטתי את הבית, הלבשתי את בכורתי ואותה בשמלות חגיגיות וחיכיתי שרזיאל ישוב מהכולל.
חצי שעה לפני שהתחילה מסיבת יום ההולדת התקשר רזיאל וסיפר לי בדמעות שהרב מרדכי אליהו נפטר. הוא בא הביתה כדי לאסוף את אבא שלו ונוסע ללוויה. שום זכר ליום ההולדת, שום יחס להכנות ולארגונים, מותו של הרב היה נושא השיחה היחיד.
הדלקתי נר, והודעתי לכולם בצער שמסיבת יום ההולדת מתבטלת כי הרב מרדכי אליהו נפטר. למזלי התינוקת בת השנה ואחותה בת השנתיים הסתפקו בסוכריות הצבעוניות שעל העוגה כנחמה.
שלוש שנים לאחר מכן, ביום שישי אחד, באמצע חיתוך הבצל לחמין שרזיאל אהב כל כך להכין, הוא התיישב על הספה, התחיל לבכות שוב, קרע קריעה בחולצה והצטער כל כך שמפאת השבת הקרבה אינו יכול לעזוב הכול ולנסוע ללוויה של הרב יעקב יוסף. מיותר לציין שאת המשך ההכנות לשבת ביצעתי לגמרי בעצמי.
כשהרב עובדיה נפטר כבר הייתי מוכנה. לא הופתעתי מתגובתו. לא מדחיקת כל סדרי העולם רק כדי להגיע אל הלוויה, לא מקריעת החולצה, לא מהדמעות ומהשמע ישראל, אפילו לא מההחלטה הבלתי ניתנת לשינוי שלבן שלנו יקראו על שמו. איש מהסובבים לא הופתע.
את לוויית הרב וואזנר, שלא הכרתי בכלל, קשה לשכוח. זה היה בחול המועד. היינו אמורים לנסוע לטייל בצפון, הכנו תיקים ותכננו מסלול, הכול היה ערוך ומוכן. אבל כפי שבוודאי כבר הבנתם, אצל רזיאל הלוויות של רבנים קודמות לכול.
נותרתי בבית, מקשיבה בחרדה לרדיו ולתיאור מסע הלוויה הטרגי שהסתיים במותם של שניים ובפצועים רבים. הרשיתי לעצמי, לראשונה מאז שפגשתי את רזיאל, לכעוס עליו בעניין היחס שלו ללוויות.
כשהוא חזר הביתה כבר הייתי מתודלקת בנאום שלם שאשפוך עליו: על חוסר הכבוד למת, על חוסר הכבוד לחג, על חוסר הכבוד אליי. אבל כשהוא נכנס הפנים שלו היו נפוחים מבכי, ואני לא העזתי לפצות פה.
בין שמיים לארץ
במשך השנים, כשהיינו נוסעים לשבת להורים, היה לרזיאל מנהג קבוע ללוות את הרב לביתו לאחר התפילה. הרב גר במרחק רב מבית הוריו, אבל הוא התעקש: קיץ וחורף, גשם או שמש, ילדים רעבים מצפים לו בסעודת שבת – אבל את הרב הוא ילווה.
פעם אחת, כשכאבה לו הרגל מאוד, הערתי לו על כך שבכל זאת ליווה את הרב. יש אחרים שילוו אותו אמרתי, אין צורך לצאת מגדרך ובריאותך למען זה.
“את לא מבינה כלום“, הוא ענה.
אני באמת לא מבינה כלום.
האחרון בסדרת הרבנים הגדולים שנפטרו בחייו של רזיאל היה הרב יורם אביגיל.
והמקרה הזה היה שונה בשבילי. את הרב יורם הכרתי היטב. פעמים רבות למדתי מספריו, הקשבתי לשיעוריו ואפילו קיבלתי ממנו ברכות לאורך השנים. פתאום הרגשתי את עצמי נעטפת בשכבה כבדה של עצבות, של ריק גדול. של יתמות.
פתאום הבנתי.
ראיתי את פניהם הרבות של המתאבלים, שמעתי את הספדי ילדיו ומקורביו, ותחושה מוזרה של אחווה גדולה עטפה אותי, כאילו כולנו חווים ומרגישים את אותו הדבר. את החוסר הנורא.
לרגע אחד נזכרתי בי, אבלה בצורה כזו או אחרת על נעמי שמר שזכרה תמיד חרות בליבי, וקצת רציתי לחזור לשם ולהשתתף בלוויה שלה. ולו בשביל ההרגשה שהאבל אינו רק שלי.
עם זאת, עם כל ההבנה, השיתוף, תחושת החוסר הגדול, הצלחתי גם להבין, כפי שרזיאל אמר בעצמו, שכנראה לעולם לא אבין.
לעולם לא אבין מהי תורה, מהי תורה למי שעמל בה, למי ששותף בעמל עליה, למי שחי אותה במעין שותפות גורל רוחנית.
לעולם לא אבין את הצורך לחלוק כבוד אחרון לתלמיד חכם שלפעמים היכרותו היחידה איתו הייתה מקריאת תשובה מפולפלת לשאלה הלכתית שנשאל.
בצער גדול גם אומר שכנראה לעולם לא אוכל לדון על כך עם מי שהיה בשבילי המגזים הראשי בכל ענייני התורה, בין עם החיים ובין עם המתים. מרוב סיפורים עליו בוודאי הבנתם שהוא הצליח פעמים רבות להוציא אותי מדעתי בלא מעט עניינים ובפרט בענייני הקודש.
בשבוע שעבר, כששמעתי על מותו של הגאון הרב קניבסקי, וכשהבנתי שככל הנראה לוויה גדולה מאוד עומדת להתרחש, שלא בעלי ולא בניי (על אף שהוצע להם) לא זכו להגיע אליה ולחלוק בה כבוד אחרון לרב, הרגש היחיד שהרעיד לי את הלב היה, בפשטות, געגוע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
