התגעגעתם? הגרלות הדירה הפופולריות, שנכנסו לחיינו לפני כמה שנים, חזרו השבוע בקול תרועה. עשרות אלפי זוגות צעירים נרשמו להגרלה שנפתחה במסגרת התוכנית "דירה בהנחה", הכוללת כעשרת אלפים יחידות דיור ב־31 יישובים ברחבי הארץ, כמחציתן באזורי הביקוש. כל הזוגות הללו, ואלה שיירשמו בהמשך, מבקשים להשיג את הפרס הישראלי הנכסף: דירה בבעלותם. לא מפתיע שכאשר לחלום הזה, ההולך ומתרחק מהישג ידם של ישראלים רבים, מוצמדת לפתע תווית הנחה של מאות אלפי שקלים – הביקוש גבוה.
איש בממשלה אינו מפתח תקוות שההגרלות הללו יביאו לירידה במחירי הדיור. ההגרלות הן לא הפתרון לבעיית מחירי הדיור הגבוהים, והן אפילו לא בגדר פלסטר לבעיה. להפך – הן רק מגדילות את הביקוש הגבוה ממילא לדירות בכך שהן מכניסות לשוק אלפי קונים חדשים, ועל כן דוחפות את המחירים עוד כלפי מעלה. היתרון העיקרי שלהן הוא פוליטי, ביצירת תחושה שהממשלה "עוזרת" ו"עושה משהו". הן קונות עוד כמה חודשים של שקט, שבהם עשרות אלפי זוגות צעירים יחושו שיש להם סיכוי לזכות בהגרלה הנחשקת. רובם, כמובן, יתבדו.
כאמור, ההגרלות הללו אינן עניין חדש, אלא המשך ישיר לתוכנית מחיר למשתכן של שר האוצר לשעבר משה כחלון, שגם היא לא הצליחה להוריד את מחירי הדיור בישראל, המטפסים בהתמדה כבר 15 שנים. הפרסום האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שעדכנה את עליית מחירי הדיור בשנה האחרונה ל־13%, הפתיע לרעה את הממשלה הנוכחית. הוא מראה כמה מעט היא מצליחה לעשות בתחום הדיור, ולא שהיא לא מנסה.
רק לפני חמישה חודשים כינסו שר האוצר, שר השיכון ושרת הפנים מסיבת עיתונאים ובה הכריזו על "תוכנית הדיור הממשלתית". התוכנית כללה שורה ארוכה של צעדים שנועדו לבלום את עליית המחירים, וניתן בה דגש מרכזי על הגדלת ההיצע של דירות למגורים. אבל אף שבשנה האחרונה נרשם שיא בשיווקי קרקעות ובהתחלות בנייה, המחירים עדיין עולים ובשיעור דרמטי. הדבר מעיד על היקף הפער שנוצר בין ביקוש להיצע ב־15 השנים האחרונות, פער שכל תוכניות הממשלה טרם הצליחו להדביק. באופן עקבי, הממשלה לא מצליחה לייצר היצע ברמה שתדביק את הביקוש הנובע מהגידול הטבעי באוכלוסייה. וכל עוד הביקוש נותר גבוה וההיצע לא עולה באופן רציף, נמשיך לראות כיצד המחירים הולכים ועולים.
"הממשלה לא מצליחה לשכנע את האזרחים שהמחירים עומדים לרדת בעקבות צעדיה, והם מעדיפים לקנות דירות כאן ועכשיו"
בנוסף, הנתון המדהים בדבר עלייה של 13% במחירי הדיור, למרות תוכניות ממשלתיות ושיא בשיווק קרקעות, מעיד על חוסר אמון של השוק. הממשלה לא מצליחה לשכנע את האזרחים שהמחירים עומדים לרדת בעקבות הצעדים שהיא מובילה, והם מעדיפים לקנות דירות כאן ועכשיו למרות המחירים הגבוהים – משום שהם חוששים שמחר הם יהיו גבוהים אף יותר. למרות שיווקן של 100 אלף יחידות דיור בשנה שעברה, שאמורות להבשיל בעוד שנתיים לדירות זולות יותר – מעטים, אם בכלל, משתכנעים לעשות את החשבון ההגיוני לכאורה ולהמתין עם הרכישה. האמונה הרווחת, המבוססת על הניסיון של שני העשורים האחרונים, גורסת ש"מחירי הדירות לעולם לא ירדו".
מצד אחד, לממשלה יש אינטרס להשאיר את מחירי הדיור הגבוהים, שכן הם מספקים לה הכנסות גבוהות במיסים, ומאפשרים לה להוציא לפועל תוכניות תקציביות נדיבות. בנוסף, בסופו של יום לרוב הישראלים (כ־67%) יש דירה בבעלותם, והעובדה ששווייה רק הולך ועולה עם השנים דווקא מותיר אותם מרוצים ושמחים בחלקם. רק שכבה קטנה יחסית של זוגות צעירים המעוניינים לרכוש דירה אך המחירים הגבוהים מרחיקים אותם מהשוק, חשה את הקושי. זה בדיוק הצד השני של המטבע – השכבה הזו עלולה לייצר תסיסה חברתית ניכרת.
במערכת הפוליטית מבינים היטב מה כוחה של קבוצה קטנה וממורמרת, בייחוד אם היא מגיעה מהמעמד הבינוני־גבוה, שהוא למעשה פלח השוק הרלוונטי לרכישת דירה בהון עצמי ניכר. על כך תעיד המחאה החברתית של 2011, שפרצה בעקבות מחירי הדיור הגבוהים. אף ממשלה לא מעוניינת לראות מחאה נוספת כזו פורצת במשמרת שלה. על אחת כמה וכמה בתקופה של עליית מחירים ניכרת ושיח ציבורי נרחב על יוקר המחיה – מתכון בדוק לתסיסה חברתית שבסופו של דבר עלולה להביא למהפך פוליטי.
זו הסיבה ששר האוצר הציג תוכנית נוספת, אפויה למחצה, להורדת מחירי הדיור, הכוללת צעדים דרמטיים כמו שינוי במדיניות שיווק הקרקעות של רמ"י. על פי התוכנית המתגבשת, המדינה תקבע את מחיר המקסימום של הקרקע לפי אזורים בארץ, והקבלנים שיציעו את המחיר הנמוך ביותר תמורת הדירות שימכרו הם שיזכו במכרז. זאת בניגוד למצב כיום, שבו זוכה במכרז הקבלן שמציע את המחיר הגבוה ביותר תמורת הקרקע. המשמעות היא אובדן משמעותי בהכנסות המדינה מקרקעות, אבל ירידה של המחיר לצרכן. זוהי תוכנית הדיור השלישית שמוצגת בשנה האחרונה, והשנייה שמציגה הממשלה הנוכחית, הכול במטרה להוריד את מחירי הדיור ולמנוע את המחאה שעלולה להתלוות אליהם. בינתיים ההגרלות קונות עוד קצת זמן, באמצעות התקווה הקצרה שהן מעניקות לזוגות הצעירים.
ביטחון שדה
מכל התירוצים כנגד רפורמת החקלאות, בולט בעזות המצח שלו טיעון "ביטחון המזון" של ישראל. "הממשלה, בראשות בנט, החליטה להוציא גזר דין מוות לחקלאות הישראלית", טוענים ארגוני החקלאים במסרים שהם מפיצים. "דווקא מול כל מה שמתרחש כאן כעת, החליטו בממשלה להפקיר את החקלאות ולהותיר את ביטחון המזון בישראל בידי זרים". על פי קו המחשבה הזה, אם ישראל תשחרר את המגבלות הקיימות כיום על ייבוא פירות וירקות, ותאפשר הורדת מחירים משמעותית של תצרוכת חקלאית – החקלאות המקומית תקרוס ואנו נישאר תלויים ביבוא, מציאות שהיא סכנה ל"ביטחון המזון" שלנו.
אלא שדווקא מצבה הנוכחי של החקלאות הישראלית, שאותו נועדה הרפורמה לשנות, הוא שפוגע בביטחון המזון של ישראל. אולי הנתון המשמעותי ביותר שפרסמה בשבוע שעבר הוועדה שעסקה בסוגיית פערי התיווך בין החקלאי לצרכן, הוא זה שנוגע לרמת התצרוכת של תוצרת חקלאית בישראל. מתברר שבעשרים השנים האחרונות, היקף הייצור הכולל של פירות וירקות בישראל נותר קבוע יחסית. החקלאות המקומית שיגרה לשווקים ב־2020 את אותה כמות פירות וירקות כמו בשנת 2000, וזאת אף שלאורך התקופה הזו אוכלוסיית המדינה גדלה בכ־47%.
במציאות כזו, לא מפתיע שבשני העשורים האחרונים מחירי הפירות והירקות עלו באופן משמעותי. כפי שלומדים בכל מבוא לכלכלה, כאשר הכמות מצטמצמת – המחיר עולה. משנת 2000 עד שנת 2020 הוכפלו מחירי הפירות הטריים, ואילו מחירי הירקות הטריים עלו ב־81%. המחיר המשוקלל של פירות וירקות, הכולל גם פירות וירקות מעובדים, עלה בכ־70% בעשרים השנים האחרונות – עלייה גבוהה בהרבה מעליית מדד המחירים לצרכן, שעלה באותה תקופה ב־21% בלבד (ללא פירות, ירקות ודיור).
הכמויות הנמוכות והמחירים הגבוהים בשוק החקלאי המקומי מביאים את מדינת ישראל לייבא פירות וירקות כדי להשלים את החוסרים, ומאלצים את אזרחי ישראל לצמצם את כמות הפירות והירקות שהם צורכים. באותה תקופה, בין שנת 2000 לשנת 2020, חלה ירידה של כ־22% באספקה ברוטו (כולל יבוא) של פירות וירקות טריים בישראל – מרמה של 276 ק"ג בשנה לתושב, ל־215 ק"ג. הצמצום הזה מתרחש דווקא במזונות הבריאים, פירות וירקות, שאת צריכתם היינו רוצים לעודד ולהרחיב.
השיח על "ביטחון המזון" המקומי צריך להתחיל מנקודת המוצא הזו: הייצור המקומי המוגבל אינו מאפשר לנו לצרוך מזונות בריאים בהיקף שהיינו רוצים. דווקא היעדרו של היבוא מחו"ל הוא שמגביל ומסכן את התצרוכת, ולא להפך. בגלל החסמים הגבוהים על ייבוא פירות וירקות, אותם חסמים שהרפורמה מבקשת להסיר והחקלאים מתעקשים להותיר במקומם – אנחנו נשענים בעיקר על הייצור המקומי. כ־90% מהירקות והפירות הטריים הנמכרים בישראל מקורם בגידול מקומי. המשמעות היא שאם יש כאן שנת בצורת, קרה קיצונית או שמשבר כזה או אחר מצמצם את הגידול המקומי, ישראל סובלת ממחסור מיידי וחריף בתצרוכת חקלאית. לא מדובר באירוע תיאורטי אלא במשהו שחוזר ומתרחש באופן תדיר כפי שיודע כל צרכן ישראלי נבון: כאשר קרה פוגעת ביבול העגבניות או כשגל חום קיצוני פוגע בפירות הקיץ – יש לכך תג מחיר מיידי בשווקים. מחסור בעובדים בתקופת החגים המוסלמים משבית את תעשיית העוף הישראלית ומעלה את מחיריו, וחגי תשרי שלנו מצמצמים את ימי החליבה ועל כן את אספקת מוצרי החלב המקומית.
כלומר, רפורמת החקלאות דווקא תרחיב את ביטחון המזון של מדינת ישראל, ובוודאי שלא תפגע בו. חלקים גדולים מהמגזר החקלאי ממשיכים בשיטות העבודה הישנות ולא פועלים להתייעלות או לקידום טכנולוגיות חדשות – ובהיעדר תחרות מן הנכר, הענף קופא על שמריו. גיל החקלאים הממוצע עומד על כ־65, והדור הצעיר מעדיף להתפרנס בדרכים אחרות. הרפורמה מציעה מצד אחד לאפשר ייבוא חופשי של פירות וירקות, ומצד שני להשקיע בטכנולוגיה ובחדשנות כדי שהחקלאות הישראלית לא תגווע עד תום העשור, ואנחנו ניוותר ללא חקלאות מקומית כלל. ביטחון מזון אין משמעו רק ייצור מקומי, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, אלא דווקא גיוון של מקורות הייבוא וחדשנות בחקלאות המקומית.
לצורך טיעון "ביטחון המזון" גויסה גם המלחמה באוקראינה, שעל פי ארגוני החקלאים מלמדת אותנו על הצורך החיוני לשמור על ייצור המזון המקומי ולא לפתוח את השוק לייבוא. שרת התחבורה מרב מיכאלי הדהדה את המסר הזה במכתב דחוף לראש הממשלה. "המציאות הנוכחית", כתבה, "בה שרים בממשלה פועלים בשיא משבר עולמי חריף נגד התוצר המקומי החקלאי, היא סכנה אמיתית לביטחון הלאומי והחברתי בישראל". ח"כ אלון טל ממפלגת כחול לבן הפנה שאילתה דחופה לשר החקלאות ובה ציין כי "בשל המלחמה באוקראינה והחשש במחסור במזון, מצרים החליטה על הפסקת הייצוא של פול, עדשים, חיטה, פסטה וקמח לשלושה חודשים. מדינות אחרות עצרו ייצוא חיטה במשבר הקורונה. ישראל מייצרת רק 20% מן הקלוריות הנצרכות, בעוד האוכלוסייה גדלה ב־2% בשנה".
אלא שאם יש משהו שהמלחמה באוקראינה מלמדת אותנו היא עד כמה אנחנו, והחקלאות הישראלית, ממילא תלויים בייבוא עוד הרבה לפני הרפורמה בתחום. ישראל מייבאת ארצה 97% מאספקת הדגנים שלה, וכמעט לא מגדלת באופן מקומי חיטה או דגנים אחרים הדרושים ללחם, קמח, פסטה ושאר מוצרי מזון – וכן למאכל בעלי חיים. ענפי החקלאות הדורשים מזון בעלי־חיים, כמו תעשיית העוף והבשר, החלב והביצים – יושבתו כולם ללא ייבוא מחו"ל של דגנים ותבואה.
לא רפורמת החקלאות היא שתגרום לנו לייבא עוד חיטה מאוקראינה, וגם אם היינו רוצים להימנע מתלות באוקראינה או במדינות אחרות – לא היינו יכולים לעשות זאת. אילו ישראל הייתה רוצה להאכיל את כל תושביה בחיטה מייצור מקומי בלבד, היא הייתה נדרשת לקרקע שגודלה כגודל מדינת ישראל כולה. אילו היא הייתה רוצה לגדל בקר שיספיק לכל הצריכה המקומית, היינו נדרשים להסב את כל השטחים החקלאיים לשטחי מרעה וגידול מספוא, ועדיין היינו זקוקים להשלמה של בשר מייבוא. ישראל מייבאת 62% מבשר הבקר ו־91% מהדגים שאזרחיה אוכלים, וגם את שני אלה פתחו לאחרונה במשרד האוצר לייבוא.
חקלאים מייבאים ארצה את הזרעים והשתילים שהם שותלים באדמה, את חומרי הרבייה, את המזון לבעלי החיים, את הקומביינים והטרקטורים, את מכונות החליבה, את מכונות המיון והאריזה, ואת הדלק שמפעיל את כל אלה. אם מכל סיבה שהיא לא נוכל לייבא משהו מהם, לא יהיו פה לא ביטחון, לא מזון ולא חקלאות, גם אם מדינת ישראל לא תצמצם במאום את המכס על פלפלים או דובדבנים.
כבר לפני שלוש שנים שלח מנכ"ל משרד החקלאות דאז, שלמה בן־אליהו, מכתב לראש המועצה הלאומית לכלכלה, ובו קבע כי "ככלל, לישראל אין ולא יהיה ביטחון מזון בתוצרת חקלאית". על פי בן־אליהו, הקביעה שלפיה "אחריותה של המדינה לדאוג כי לאזרח תהיה רשת ביטחון תזונתי מקומית בשגרה ובחירום, בהווה ובדורות הבאים", היא בגדר "חזון ראוי אך בלתי ישים בעליל. גם מדינות כמו רוסיה, סין, הודו, מדינות באירופה ועוד מייבאות תוצרת חקלאית, כיוון שאינן יכולות להסתמך אך ורק על התוצרת החקלאית הגדלה בארצן".
המחשבה שמדינת ישראל יכולה או צריכה לגדל את כל המזון שהיא צורכת בעצמה, היא נואלת מלכתחילה. ישראל מעולם לא סיפקה את כל צרכיה התזונתיים בעצמה, וספק אם מדינה מודרנית כלשהי מסוגלת לכך. כשם שחלק מהתוצרת החקלאית הישראלית מיוצר ברמה גבוהה ומיוצא החוצה לחו"ל, אין סיבה שישראל תידרש לייצר את כל התצרוכת שלה בעצמה ולא תייבא ארצה גידולים שאין לה בהכרח יתרון בגידולם, במיוחד כאלה שדורשים כמויות גדולות של שטח או מים.
