איזה עולם משונה, בחיי. בדיוק השבוע רציתי לכתוב פה סיפור־הספד שקשור לפטירה של דמות אחרת, רחוקה שנות אור מזו שעליה אני כותב בסוף. כשתקראו את הטור של השבוע הבא תבינו עד כמה הם רחוקים. כבר תכננתי באיזו שורה לפתוח ובאיזו שורה לסיים ומה לפרט באמצע, אבל אז בעיצומו של שושן פורים הגשום הגיעה מבני־ברק הידיעה הדרמטית על פטירתו של ר׳ חיים קנייבסקי זצוק״ל והוא בן תשעים וארבע. ידיעה שהסאבטקסט שלה בישר בעיניי יותר מכול כי מפלס התורה הנלמדת בעולם בזמן נתון צנח בן רגע צניחה ניכרת.
עכשיו, ברגע הזה שאתם קוראים את הטור שלי, כבר עבר שבוע מאז הפטירה של ר׳ חיים, ובשבוע הזה כנראה נאמר כבר הכול, או כמעט הכול. כתבו על המופתים וכתבו על הפשטות וכתבו על השקיעות וכתבו על ההתמדה ועל השטייגען ועל הניתוק מהוויית העולם ועל הקדושה והטוהרה ועל הברכות שהתקיימו ועל ההשלכות החברתיות ועל הייחוס המפואר ועל הספרים הרבים שכתב ועל המיסטיקה הלא אופיינית ועל החיוך ועל מאור הפנים ועל הבו״ה (למי שלא יודע, בו״ה הן ראשי תיבות של ברכה והצלחה – הדרך שבה היה ר׳ חיים נוהג לברך כדי לחסוך בזמן לימוד). מובן שברשתות היו גם מי שניצלו את ההזדמנות לקבול על תופעת ״החצר״ ועל מסחור גדולי הדור ועל איך הרבה פעמים היה נדמה שקבלת הקהל רק הפריעה לר׳ חיים לעשות את מה שהוא רצה אהב כל כך – ללמוד תורה. כל יום. כל היום.
בכל פעם שהוא הרגיש רפיון היה הרב זריצקי אומר: "רבותיי! תדעו לכם, ואני אומר את זה ממקור מוסמך, ר׳ חיים היה בינוני! כן, כן! מה שאתם שומעים!"
אך משום מה קול אחד היה חסר לי בתוך הדברים שנאמרו אחר פטירתו. זה היה הקול של הרב זריצקי שהיה ראש הישיבה הקטנה שלי. שנים רבות לא שמעתי את הקול שלו, לא במציאות ואפילו לא בראש, והנה השבוע הוא חזר. היו לרב זריצקי מנטרות כאלה שהוא היה משמיע באוזנינו הרבה. לכל המנטרות הייתה תמה אחת שהייתה קשורה, איך לא, בניצול הזמן ללימוד. אני זוכר אותו אומר לנו עשרות פעמים במהלך שלוש שנות הישיבה הקטנה את המשפט: "רבותיי! מה שאפשר לעשות בשעה, אי אפשר לעשות בחמישים ותשע דקות!", וזה כנראה המשפט הזכור ביותר אצלי ממנו. אבל היה עוד משפט שאולי במבט ראשון ישמע מעט תמוה בזמן כזה, אבל ככה היה הרב זריצקי אומר וחוזר ואומר בכל פעם שהוא הרגיש רפיון בבית המדרש: "רבותיי! תדעו לכם, ואני אומר את זה ממקור מוסמך, ר׳ חיים היה בינוני! כן, כן! מה שאתם שומעים! ר׳ חיים לא נולד ר׳ חיים. ר׳ חיים לא סיים את הש״ס בעיון כשהיה בן שלוש. להפך, ר׳ חיים נהיה ר׳ חיים אך ורק בזכות ההתמדה שלו ובזכות השקיעות שלו ובזכות הרצון שלו. כולכם פה שווים בדיוק לבחור שר׳ חיים היה בגילכם. והדבר תלוי רק בכם אם תהפכו להיות ר׳ חיים או לא". ככה הרב זריצקי היה אומר, ואני הייתי מתכווץ במקום שלי. כי עמוק־עמוק בלב רציתי להיות ר׳ חיים קנייבסקי. בחיי. עמוק־עמוק בלב רציתי להיות הרב עובדיה. ואני מאמין שעמוק־עמוק בלב של כל אחד ואחד מאיתנו ששמע את הרב זריצקי מדבר על הסגולה של ההתמדה התעורר רצון קטנטן להיות ר׳ חיים.
מה אני אגיד, יש לקב״ה דרכים משונות להנהיג את העולם. אלף נכנסים, ואחד יוצא. אם הידיעה הזאת, שמושא ההערצה של הדור, השטייגעניסט האולטימטיבי, היה בעברו בינוני הייתה אמורה לחזק ולתת תקווה – בפועל היא עשתה הרבה פעמים את הפעולה ההפוכה ופערה בי לפעמים בור של ייאוש. היום שהבנתי שאני לא אהיה ר׳ חיים מכל מיני סיבות, היום שהבנתי שאני לא אהיה הרב עובדיה מכל מיני סיבות, היה בשבילי יום של שבר גדול. קשה מאוד להסביר למה. קצרה היריעה.
אני חושב לפעמים שאפילו הרב זריצקי הבין מתישהו שהוא לא יהיה ר׳ חיים. כי ר׳ חיים יש רק אחד, ואם היו כמה ר׳ חיים, הוא כבר לא היה מושא כזה של שלמות.
ביממה שאחרי הפטירה צייץ קובי בורנשטיין, כתב החרדים והדתות של ערוץ 14, בטוויטר: "מידי שנה בי״ד בניסן, היה הגר״ח קנייבסקי מסיים את הש״ס במחזור לימוד של שבעה דפים ליום. בשנה מעוברת הוא היה מסיים בי״ד אדר ב׳. הרב נפטר בט״ו באדר ב׳ כך שהספיק לסיים מחזור נוסף של הש״ס". והציוץ הזה ריגש אותי כל כך והיה כל כך מופלא בעיניי, כי פתאום הבנתי שהקב״ה דאג ללו״ז השטייגען של ר׳ חיים. זכותו תגן עלינו.
