כמו עוד כמה חברים מלוד, גם בי הפרעות בשנה שעברה שרטו שריטה עמוקה. היה לי קשה לצפות בסרטונים מהאירוע וגם לכתוב עליהם. במסגרת סדנת כתיבה בה השתתפתי קיבלתי משימה – לכתוב על אירוע טראומתי בסגנון משועשע. מה שנותן לך יכולת להרחיק את עצמך מהאירוע ולהכיל אותו. חשבתי שזו הזדמנות טובה להתמודד עם אותו לילה.
תשמעו, בשבילכם "שומר החומות" היה כנראה כמה אזעקות ומפגשים משפחתיים בממ"ד, סה"כ נחמד, גיבוש משפחתי בשעות לא קונבנציונליות אבל אצלנו רצו פה קטעים פסיכיים. סרט סרט.
הכול התחיל ביום ירושלים. הבני דודים שלנו בלוד בסה"כ רצו להביע את מחאתם הלגיטימית נגד מה שקורה באל אקצה. מה קרה באל אקצה? לא חושב שבאמת קרה שם משהו, אבל ככל הנראה בגלל איזה חוסר הבנה הם חשבו שהייתה החלטת ממשלה להקים את בית המקדש השלישי על חורבות המסגד או משהו כזה. ככה זה, הכול מתחיל מקצרים בתקשורת. בכל אופן, מדינה דמוקרטית, כל אזרח רשאי למחות כאוות נפשו. לגיטימי. ובכן מספר תהלוכות מחאתיות התקיימו בשכונת רמת אשכול וכחלק מחגיגת הדמוקרטיה הוצתו מס' רכבים וניסו לשרוף מספר מבנים ציבוריים יהודיים. לא משהו קיצוני. איך אמרה חברת המועצה שחאדה "תנו לנו להוציא קצת אנרגיה". הבעיה הייתה שהמוחים הרגישו שהמחאה לא מספיק, איך נאמר, מחודדת, מדויקת, לכן הם החליטו להרחיב את זירת המחאה לכיוון השכונה היהודית מעבר לכביש. המוחים מחו עם אמצעים הפגנתיים כסלעים ובקבוקי תבערה והתקדמו לעבר בתי היהודים ע"מ שזעקתם תישמע. הבעיה הייתה שתושבי אותה שכונה היו פחות פתוחים דמוקרטית והם קצת חששו שבקבוקי התבערה ייזרקו לעבר חצרותיהם ויבעירו את ביתם על כל יושביו. פרנואידיים. תמיד יש כאלה. בכל אופן כמה היסטריים שכאלו יצאו לרחוב כדי לחסום את ההפגנה והגיבו באופן לא כל כך פרופורציונלי, כאילו בקבוק תבערה זה טיל כתף מי ישמע ופתחו בירי באוויר. הבעיה הייתה שהמוחים, שהיו בלהט המחאה, פחות התרשמו מהירי באוויר, שהרי הם אינם באוויר והתקדמו בנחישות עד למרחק של כמה עשרות מטרים מבתי התושבים עם בקבוקי תבערה בוערים בידיהם. בנקודה הזו לאחד התושבים הפרנויה עלתה לראש והוא הנמיך קנה וירה לעבר המוחים. אחד המפגינים נפל ומאוחר יותר נפטר מן הירי. לדברי המשפחה שלו, כנראה שהוא אפילו לא היה קשור למחאה אלא רק בא להזיז את רכבו באחת בלילה (למרות שבסרטונים רואים שהוא מחזיק בקבוק תבערה. כנראה נפל למישהו והוא רצה להחזיר לו).
טוב, אצלם כשמישהו מת זה לא כמו אצלנו, הם לוקחים את זה ממש קשה. לא בקרבות של חמולות, שם זה מקובל, אבל כשיהודי הורג מישהו משלהם זה אפעס פחות שייך. בקיצור, למחרת הייתה פה לוויה, האמא של הלוויות, משהו מכובד כזה עם אורחים מבחוץ, ממזרח ירושלים ומאיפה לא. אנשים באו לחלוק כבוד אחרון לנפטר. בגלל שהכאב היה גדול הוא קצת התפרץ והמשטרה בחרה להתחשב בכאב האבלים, איך אומר הפתגם "שפוך חמתך על ניידות משטרה ועל דגלי ישראל". התהלוכה הייתה מראה מרהיב. אתם יודעים בגלל הקורונה לא נוסעים כל כך לחו"ל אז הפעם הרגשנו קצת חו"ל, או לפחות עזה.
איך שנגמרה הלוויה החליטו, כמו שאומרים הצעירים, להדליק את העיר. לוד הייתה נראית כמו מירון בל"ג בעומר רק בקטע יותר קריפי כזה – בכל מקום ברחבי העיר מדורות. כל העיר הייתה אדומה מרוב מדורות ומלא עשן. בקבוצות הוואטסאפ שלנו הייתה חגיגה שלמה – פה מדווחים על בית כנסת שעולה באש, שם מדווחים על קבוצות של צעירים שמדליקים רכבים – אקשן. בקבוצה של בית הכנסת שלנו הציע מישהו שנבוא לשם כמה רכבים להפגין נוכחות כדי שלא ישרפו אותו ובגלל שאני אידיוט הסכמתי לבוא. נסעתי ברחובות לוד. העיר הייתה שוממה מתושבים כמו פתח תקווה אחרי תשע בערב. כל המתנדבים שנענו לקריאה התקבצו עם הרכבים בצומת של הקניון. יצאתי מהרכב וספרתי כמה אנחנו. היינו שניים. אחרי מספר דקות הופיע עוד רכב. פתאום יצאו מתחת לאחד הבניינים צעירים עם קפוצ'ונים על הראש, אמרתי לחבר שלי "בוא נטוס מפה מהר" אבל אז ראינו שהם עם ציציות. "אהלן חברים" הם אמרו לנו "אנחנו מיצהר, ראינו מה קורה כאן ובאנו לעזור". שאלתי אותם אם הם עם רכב אז הם אמרו שיש רק רכב אחד ובדיוק הוא הגיע. לידי עצר רכב שהיה ממש דומה לרכב של סבי ז"ל לפני 40 שנה. יש מצב אפילו שזה היה הרכב שלו. בתוך הרכב היו שמונה מתנחלים חמודים והשאר הצטוותו לרכבים שלנו לא לפני שהצטיידו כל אחד בכמה בלוקים –"רק שיזרקו עלינו אבן אחת…". בקיצור, אני נוסע ברכב ומקבל שיחה מהרכב המוביל – שינוי תכניות – צריך להוציא ספרי תורה מבית כנסת שנשרף ברמת אשכול. ליל הבדולח here we come. נסענו לתוך רמת אשכול לבית הכנסת, המראות מסביב היו מטורפים, אשכרה חדר בריחה, אבל לא חרטא, עם תפאורה מושקעת – רכבים הפוכים ושרופים, מכולות עולות באש חוסמות כבישים, גז מדמיע ברחובות וסמטאות חשוכות שמכל אחד מהם יכולה לצאת הפתעה. עצרנו בבית הכנסת השרוף ע"ש צינוביץ' והוצאנו את הספרים. המשכנו בנסיעה בסמטה צרה עם בניינים גבוהים משני צידי השיירה, פתאום התחילו צעקות ושריקות ואז התחילו להשליך עלינו בלוקים על הרכבים מהבניין ליד. היצהרניקים צעקו לי "תן לנו לפרוק, ניכנס בהם", "איך תחזירו להם יא אהבלים, הם בקומה שישית", צעקתי בחזרה על המשיגינרים, עליתי על המדרכה ונתתי גז כדי להימלט מסמטת המוות. אחרי שהגענו לחוף מבטחים בשכונה היהודית הסמוכה פניתי לבני צרויה שישבו איתי ברכב "חבר'ה באמת כל הכבוד לכם, לי כבר ברח פיפי במכנסיים הערב. עשו טובה, תצטוותו על רכבים אחרים, אני גמרתי להערב". הם הביטו עליי ברחמים ויצאו מהאוטו. נסעתי במהירות ברחובות השוממים של העיר המשוגעת שלי "איזה ערב פסיכי" חשבתי לעצמי. הגעתי הביתה והתפרקתי בבכי על המיטה.
