שלושים ושבע שנים מפרידות בין מסע הלוויה של הרב יעקב קניבסקי (הסטייפלער) בתשמ"ה (1985) ובין מסע הלוויה של בנו הרב חיים קניבסקי השבוע. מבחינת המראה וההמוניות יש דמיון רב בין שני המעמדים (מניין בני החברה החרדית הוכפל מאז, וכך גם מספר המלווים), אבל הפער הגדול הוא בעיקר ביחסה של החברה הישראלית לאירוע.
הכבוד שחלקו המשטרה, התקשורת, ורבים בציבור לרגעי הפרידה של החברה החרדית מ"שר התורה" נסוב בעיקר סביב מספר המלווים (350 אלף הוא מספר נאה ומרשים, גם בלי להיסחף להפרזת המיליון), אבל הרגע הזה רלוונטי במידה רבה לחייהם של הישראלים. למרות הציפיות והתחזיות, רובו המכריע של הקהל היה חרדי, עם נציגות נאה של כיפות סרוגות. מסורתיים וחילונים מעמך ישראל לא נצפו כמעט, והמעטים שהגיעו צולמו מכל זווית. הרב קניבסקי היה מוכר זה שנים רבות גם מחוץ לבני־ברק ככתובת לברכה ולסגולות, אבל לתודעה של כלל הציבור הישראלי הוא פרץ בימי הקורונה בהוראתו לפתוח את תלמודי התורה בימים שכל מערכת החינוך בישראל הושבתה בגלל המגפה.
ההוראה ההיא ממחישה עד כמה השאלה מי יהיה "גדול הדור" הבא, אם יהיה כזה, תשפיע דרמטית לא רק על החברה החרדית עצמה, אלא גם על יחסיה עם שאר חלקי החברה הישראלית. הפער בין השותפים בהנהגה הליטאית – הרב אדלשטיין והרב קניבסקי – בנושא שהפך לאחד הפצעים המדממים ביותר ביחסי חרדים־חילונים בשנתיים האחרונות, מלמד שחילופי ההנהגה הם לא רק עניין פנים־חרדי אלא כזה שמקרין על המדינה כולה. בזמן שהרב קניבסקי קרא לפתיחה מלאה של מוסדות החינוך, הרב אדלשטיין העדיף פתרונות עוקפים להמשך הלימוד. הניואנס הזה התרחב לקרע חסר תקדים, כאשר הרב אדלשטיין הורה לעורכי הביטאון הליטאי הרשמי יתד נאמן שלא לפרסם מכתב שהגיע מבית הרב קניבסקי, בחתימתו, הקורא לפתוח את מוסדות החינוך. המחלוקת הזו, שהוצנעה השבוע, מלמדת שבניגוד למודל של קודמיו, הרב קניבסקי כבר לא היה שליט יחיד.
המנהיג הקודם, הרב אהרן ליב שטיינמן (שנפטר ב־2017 בגיל 103), הוביל באופן שיטתי, עוד מימי חוק טל, תפיסה של הימנעות מעימות עם מוסדות המדינה ודחיית הקץ בכל הקשור לחוק הגיוס. גם הוא התמודד עם אופוזיציה בראשות מנהיג הפלג הירושלמי הרב שמואל אוירבך, שניסה ליזום עימות חזיתי בנושא. אם הדברים היו מתגלגלים אחרת, ייתכן שההפגנות הסוערות של הפלג הירושלמי על מעצרם של עריקים היו עוברות מהשוליים לזרם המרכזי. לכן מאבקי החצרות כעת בתוך העולם החרדי אמורים לעניין מאוד גם את מי שניצב מחוץ למגזר, וחרד לקשר שבינו ובין שאר החברה הישראלית.
ברמה המיידית אין משבר: ביום שאחרי הרב קניבסקי נותר חלל גדול, אבל בהנהגה ממשיך שותפו הרב אדלשטיין. הוא אינו "יורש", מפני שאת תפקיד המנהיג ונשיא מועצת גדולי התורה קיבל על עצמו כבר עם פטירת הרב שטיינמן. שניהם זכו לכינוי "ראש הישיבה", ושניהם היו שותפים לקו מתון ופייסני יחסית. רבים מבני ביתו הם גם האנשים שהיו קרובים בזמנו לרב שטיינמן, שלא ויתרו על עמדות המפתח גם בשנים האחרונות: ביתד נאמן, בחינוך העצמאי ובמנגנון של דגל התורה. השינוי המיידי הוא דווקא בצמצום מרחב התמרון של הנציגים החרדים שדילגו בין בית הרב קניבסקי ברחוב רשב"ם לבית הרב אדלשטיין ברחוב ראב"ד בהתאם לתשובות שהעדיפו לקבל. כעת יש בית אחד וכתובת אחת. ומי שיענה על כל השאלות הוא בן 98.
המאבק הפנימי כעת הוא על המקום השני, ועל היום שאחרי מחר. שושלת ההנהגה הליטאית ידועה מאז הקמת דגל התורה: הרב שך מסר לרב אלישיב שהעביר לרב שטיינמן. רגע מבוכה קל נרשם אחרי פטירתו, אבל ההנהגה הזוגית שצמחה ענתה על הצרכים. הרב קניבסקי – בזכות שילוב נדיר של פסיקה, ייחוס, תורה ומיסטיקה – סחף לעיתים אגפים נרחבים אף יותר מקודמיו. הוא הנהיג את ספינת המגזר, לעיתים בשתיקה או בתשובות חידתיות, במים סוערים במיוחד: הקורונה, אסון מירון, פרשות משי־זהב וחיים ולדר ומדבר האופוזיציה. כעת לראשונה יש ערפל כבד לגבי ההמשך: בבורסת השמות נסחרים כמה מזקני ראשי הישיבות, וגם כמה "צדיקים" בסגנון מיסטי יותר.
שלושה ימליכו את המנהיג הבא: ה"גדולים" עצמם, שמפנים שאלות למי שראויים בעיניהם, וכן דורשים מהפוליטיקאים החרדים להתייעץ עם ראשי ישיבות ספציפיים; מנהלי המוסדות – תלמודי תורה, רשתות חינוך, ישיבות וקופות צדקה – הן מצד הכתובת לייעוץ שישימו עליהם, והן בהחלטה מי ימלא בשבילם את מקומו של הרב קניבסקי; ומעל אלו – הציבור.
עקרון הציות לדעת תורה נותר, אבל הקונצנזוס בשאלה מי מחזיק בה הולך ונשחק. החברה החרדית מצויה בתהליך של ביזור הכוח למנהיגי הקהילות והישיבות. לכאורה יש כאן בשורה של עידן חופשי יותר, שבו כל אחד בוחר את מנהיגו וקהילתו, אבל זו גם הזמנה לדינמיקה של הקצנה: במגזר שבו המחמיר נמצא בעמדת עליונות תמידית, עשויה להתפתח תחרות של שבירה ימינה בכל נושא. פשרות בנושא הגיוס או מתווה הכותל התאפשרו בזכות מנהיגים רוחניים חזקים עם כתפיים רחבות. המעבר להנהגת קהילה מבוזרת או למועצת גדולי תורה רב־קוטבית עלול לתת את האות למרוץ הקצנה שיגרום גם לחילונים להתגעגע לרב קניבסקי.
בתום שנה בלי שום מערכת בחירות, בני גנץ העדיף לחגוג מועד פרטי יותר: שלוש שנים להקמת "חוסן לישראל". בשני בערב כינס שר הביטחון את תומכיו באולם בצפון תל־אביב, לא רחוק מהמקום שבו ייסד את המפלגה. הגנרל שהיה טירון פוליטי נישא אז על כנפי סקרים מחמיאים שהציבו אותו בן־לילה בראש המחנה להחלפת נתניהו. השבוע, ממרומי מספר חד־ספרתי של מנדטים, הצהיר שלא ויתר על חלום ראשות הממשלה. בנאומו סקר גנץ את דרכו הפוליטית, הצדיק את כניסתו לממשלת החילופין עם נתניהו, וכמובן עקץ את לפיד. בקואליציה נדרכו שוב, אבל את הקואליציה לא יפרקו שאיפותיו של גנץ, אלא היכולת שלו להגשימן. חלום ראשות הממשלה משותף לכמה מראשי המפלגות בקואליציה. גנץ מעורר תשומת לב מיוחדת לא בגלל הנאום החגיגי, אלא בגלל האופק הפוליטי שלו.
השבוע פשטו כוחות הביטחון בהוראתו על המאחזים מעוז־אסתר ואעירה־שחר והרסו אותם, בשעה שהוא עצמו הגיע לביקור תנחומים בבית הרב קניבסקי. אלו שתי רגליים מרכזיות באסטרטגיה ה"ממלכתית" של גנץ: הוא ממקסם את התמיכה בשמאל, אבל שומר על קשר עין עם החרדים. במציאות פוליטית שבה המפתח להרכבת ממשלה אינו מספר המנדטים אלא היכולת לגייס תמיכה גם בגוש הנגדי, גנץ נמצא ביתרון משמעותי: יו"ר כחול לבן הוא היחיד מחברי הממשלה שנהנה מלגיטימציה פנים־חרדית מובהקת. בבואו לבית הרב קניבסקי התלווה אליו ח"כ יעקב אשר מדגל התורה. את הנכד יענקי הוא פגש כבר בעבר והתקבל על ידו בחמימות. בגוש הימין כולו, למרות החבטות והעימותים, זוכרים לו את הרוטציה שלא כובדה. אחרי עידן נתניהו הוא לא יהיה בעמדת נחיתות מול הטוענים לכתר בליכוד.
גנץ מנסה למצב את כחול לבן כמפלגת הציר האולטימטיבית: הוא מציע את האיזון שבין בנט ללפיד באדם אחד. כשנכנס לפוליטיקה הצהיר שהוא מכוון לתקופה של עשר שנים. שלוש השנים הראשונות היו טירונות קשוחה, שלימדה אותו שההילה הביטחונית לבדה אינה מספיקה (לא במקרה הציב את הביטחון אחרי נושאים כמו חינוך, רווחה ומוסדות הדמוקרטיה בסדר העדיפויות שלו). נותרו לו עוד שבע שנים. וגם אם הפופולריות הסוחפת וחסרת הכיסוי של הימים הראשונים התכווצה, הסיכויים שיהיה ראש ממשלה בעתיד דווקא עלו.
