הסכם הגרעין החדש בין איראן למעצמות הולך ומתהווה, ובישראל כבר הרימו ידיים. אחדים משרי הממשלה המליצו בפה מלא להתייחס אליו כאל עובדה מוגמרת. נרשמה אומנם הבלחה של התנגדות מצד ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד, בתגובה לדיווחים על כוונה אמריקנית להסיר את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. גם היא, כמו שקורה להבלחות – התפוגגה. שוב שקט פה מדי.
עם או בלי קשר להסרת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור, האיום האיראני אמיתי וקיומי כמובן. העובדה שבנט ולפיד התעוררו לפעולה רק בגלל הסוגיה הזו (שייתכן גם שפורסמה כסוג של עֵז, כדי שבנט ולפיד יוכלו להפגין את מאבקם כביכול במתרחש בשיחות וינה) מעוררת מועקה. הנושא האיראני הוזנח קשות בידי הממשלה הנוכחית, וכמעט אין עוד טעם להרחיב על כך את הדיבור. עם זאת, כן עולה הצורך להרחיב ולשאול: היכן האופוזיציה?
אל מול איום קיומי גדול כל כך, ולנוכח ממשלה שנטשה לחלוטין את המאבק בהסכם, היינו צריכים לראות אופוזיציה שמסתערת על הנושא האיראני, ולא רק בציוצים ובראיונות לתקשורת הישראלית אלא באמצעות התייצבות בראש החץ של המאבק, אחרי שהבינה כי הוא תלוי רק בה. ראש האופוזיציה בנימין נתניהו היה אמור לכנס כבר לפני שבוע את חברי הכנסת המוכשרים ביותר בקואליציה ולחלק להם משימות ויעדים: מי נוסע לווינה לנאום מחוץ למתחם השיחות; מי טס לוושינגטון כדי להתדפק על דלתותיהם של חברי קונגרס; מי אחראי לסגור ראיונות בתקשורת האמריקנית, ומי הח"כים שיכולים להתראיין. האופוזיציה צריכה להכריז על עצמה כעל ממשלת צללים לכל דבר ועניין, כזו שמשקיעה את כל מרצה בנושא האיראני, שהוא הבוער ביותר כיום.
ממשלת צללים כזו לא תהיה המצאה ישראלית. בבריטניה, למשל, כל אופוזיציה מכריזה על ממשלת צללים ובה ראש ממשלה ושרים לעניינים החשובים – ביטחון, בריאות, אוצר וכדומה. לצורך העניין, לו האופוזיציה הישראלית היתה מקימה ממשלת צללים כזו, "שר הביטחון" שלה היה עורך השבוע מסיבת עיתונאים על הרס המאחז מעוז אסתר; "השר לביטחון הפנים" היה מפרסם הצהרה בגנות הטיפול המביך של משטרת ישראל באזרח שירה במחבל בבאר־שבע. לממשלת צללים אין סמכות, אך היא יכולה להציג עמדות חלופיות, ואי אפשר לעשות זאת בלי לצאת מאזור הנוחות. ובמקרה של איראן, צריך לארוז פקלאות, לשפשף את האנגלית ולטוס לווינה ולארה"ב.
השבוע התראיין נתניהו בתוכניתו של מארק לוין, שדרן אמריקני שמרן. לוין הוא אמצעי תיווך חשוב לקהל האמריקני, אבל הוא לא מספיק. ראשי סיעות האופוזיציה אמורים להכיר במצב החירום שישראל נתונה בו ולחשוש שבספרי ההיסטוריה יירשמו לא רק הכשלים של בנט ולפיד, אלא גם שלהם. הם צריכים לפחות לשאוף לכך שייזכרו כמי שנלחמו נגד ההסכם הזה בכל דרך אפשרית.
התנהלות כזו תגרור מן הסתם ביקורת מחלקים מסוימים בשמאל הישראלי, אך ממשלת הצללים שקמה לצורכי חירום תידרש להתעלם מהקולות הללו. יהיו גם קריאות על פגיעה כביכול בממלכתיות ובמעמדה של ישראל בעולם, אך אלו כמובן שטויות. שמירה על ממלכתיות חשובה פחות מהמאבק בהסכם האסוני המתגבש. מעמדה של ישראל דווקא ישתפר כשמדינות, בעיקר אלו שחתמו על הסכמי אברהם, ילמדו שבישראל יש עדיין כוחות חיוניים וחפצי חיים שאינם חוששים להתעמת עם הממשל האמריקני.
בזמן שממשלת ישראל הרשמית תמשיך לעסוק בענייניה, ממשלת הצללים של האופוזיציה צריכה לפעול כמו ממשלה אמיתית. מי יודע, אולי זה אפילו יסייע לה בבחירות.
