ראינו כבר לא מעט הלוויות של גדולי תורה מהציבור החרדי, אבל הלווייתו של הרב חיים קניבסקי זצ"ל השבוע הייתה יוצאת דופן. לא מאות האלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה עשו את ההבדל; ראינו כבר הלוויות גדולות כאלה בעבר. גם מפגן העוצמה המרשים של החברה החרדית שבא לידי ביטוי בהלוויה הזאת אינו העניין; כבר חזינו במפגני כוח כאלה בעבר. מה שראינו השבוע שלא ראינו בהלוויות של גדולי תורה חרדים בעבר היה יחסה של החברה הכללית, החילונית ברובה, לתורת ישראל בכלל ולגדול תורה כרב קניבסקי בפרט.
התקשורת תמיד סיקרה הלוויות של גדולי תורה חרדים מתוך סקרנות, במבט מהצד, בלי מעורבות והזדהות. הפעם זה היה אחרת. התקשורת הישראלית יצאה מעורה כדי להפוך את הלווייתו של הרב קניבסקי לאירוע לאומי. היא הזדהתה עם האבל שפקד את החברה החרדית, והאיצה בציבור הישראלי כולו לחוש את החיסרון ולהרגיש את משמעותו.
המרואיינים החרדים בערוצי החדשות לא ידעו עדנה כזו. לא רק שהתקשורת הישראלית נתנה להם פיתחון פה, היא אף המריצה אותם להרבות בשבחו של הרב. עוד ועוד פרטים על צניעותו המופלגת, על התמדתו בתורה, על הסתפקותו במועט ועל בריחתו מכבוד נחשפו בעזרתה האדיבה של התקשורת. גם הסיפור על מנהגו להמתין לאשתו לארוחת הצהריים לא הוחמץ. כך גם באשר למספר דפי הגמרא שלמד מדי יום ומשמעות לימודם. התקשורת הישראלית הפכה את הרב קניבסקי לדמות מופת הראויה לחיקוי, והיא לא עשתה זאת מתוך תחושה של מילוי חובה ממלכתית רשמית, כפי שנעשה בעבר בהלוויות של ראשי ממשלה ונשיאים, אלא מתוך יראת כבוד אמתית, הערכה כנה והזדהות עם האיש, עם אורחות חייו ובעיקר עם התורה. והכול בשידור חי ומתוך אולפן פתוח ורצוף, בלי לוותר אפילו על העברת ההספדים בשידור ישיר.
גם הרשתות החברתיות הוצפו באינספור דברי הערכה ותשבחות. כל מי שזכה לפגוש אותו אי פעם שיתף תמונה או סיפר סיפור. דירת שני החדרים הישנה שלו בבני ברק הפכה ליהלום שבכתר. הרגש הציבורי של יראת כבוד לדמות המופת התורנית היה מובהק. פה ושם, בעיקר בחוגים הפרוגרסיביים והליברלים הקיצוניים, נשמעו קיטורים על פקקי התנועה ועל יום העבודה שבוזבז, אבל אלה היו יוצאים מן הכלל שהבליטו היטב את הכלל. עם ישראל חש שהרב חיים קניבסקי ותורתו שייכים גם לו.
נפל דבר בישראל. רוב עם ישראל חש בזמננו שייכות לתורת ישראל ורוחש לה כבוד. "ידע העולם כולו ויראה את הכבוד שעם ישראל נותן לתורה", כתב ינון מגל ברשת, באמירה שביטאה לא רק את התחושה של הציבור החרדי נוכח האבל, אלא גם את תחושתו של רוב הציבור הישראלי. הכבוד הזה לתורת ישראל, שנחשף לפתע בהלוויה הזו, לא נוצר ברגע; הוא פרי תהליכים תודעתיים היסטוריים ארוכים שמביאים את החברה הישראלית בדורנו להתייחס לתורת ישראל באופן שונה מזה שהתייחסו אליה חלק ממייסדיה. אחרי דור או שניים של מרד, זלזול ומיאוס ביהדות ובמסורת כדברים שאבד עליהם הכלח, התחיל תהליך הפוך. הריקנות שנוצרה עקב הניתוק מהשורשים יצרה שאיפה להתמלא בתוכן ישראלי מקורי וחיפוש דרך להתחבר מחדש לתורת ישראל.
היחס המיוחד לתורה, ללימודה ולגדולי נושאיה, כפי שהוא בא לידי ביטוי השבוע, הוא קצה קרחון שחשף מהפכה שקטה שמתרחשת מתחת לפני השטח כבר שנות דור. בשלב הנוכחי היא מתגלה במתן כבוד לתורה וביחס של הוקרה לה ולגדוליה, אבל זהו השלב הראשון בלבד.
בספרו "אורות התשובה" כתב הרב קוק שתהליך התשובה וההתקרבות של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה "צריך" שיתרחש בארבע שלבים: "כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת". ההתחדשות האמונית בציבוריות הישראלית לא אמורה להתרחש במעשה חד־פעמי אלא בתהליך, בשלבים. וכל שלב, מדגיש שם הרב, תלוי בהשלמת השלב הקודם. אין קפיצות דרך בתשובה הציבורית.
הלווייתו של הרב חיים קניבסקי הביאה לידי ביטוי את הכבוד שעם ישראל רוחש היום לתורת ישראל, ללומדיה ולנושאיה, ומיפתה בדייקנות את השלב שבו נמצא תהליך ההתחדשות האמונית של עם ישראל. זהו רק השלב הראשון בדרך הארוכה של ההתחדשות רוחנית של עם ישראל בארצו, שלא תפסח גם על לומדי התורה ומקיימיה.
