אצל אדם כמוני, שאינו בן הקהילה החרדית, האבל על מותו של הרב חיים קניבסקי ז"ל מעורר כמה רמות של תחושות ומחשבות. ראשית ישנה כמובן ההזדהות האנושית עם הקהילה האבלה – כמו לגבי כל אדם וקהילה האבלים על הסתלקותו של אדם יקר. לצידה יש גם התפעלות מתכונותיו האישיות של הרב, שתוארו בסיפורים שסופרו עליו: השקדנות המרשימה, שהתחילה בגיל צעיר מאוד; הרצון לא לאבד שום רגע יקר של לימוד, עד כדי הסתפקות בראשי תיבות בו"ה במקום האיחול המפורש "ברכה והצלחה", בצד הנכונות המרשימה להתפנות מן הלימוד כדי לסייע בברכה או בעצה לנזקקים. ההתפעלות חלה גם ביחס לקהילה החרדית כולה, שאלה גיבורי התרבות שלה: למדנים, אנשים שכל רגע מחייהם יקר להם ומנוצל לדברים חשובים – במקום ההערצה העלובה למצליחנים ולידוענים בתרבות המערב עכשווית.
אבל לצד אלה מתעוררות גם שאלות טורדניות לגבי אופי המנהיגות של הרב קניבסקי ודומיו, ולגבי תוכן הלמדנות שלהם. נתחיל במנהיגות: כבר דובר על כך שהרב קניבסקי חרג באופי מנהיגותו מהדפוס שרווח ב־200 השנים האחרונות אצל רבנים ליטאים. אלה הצטיינו בלמדנותם, ובכך שהלמדנות חידדה גם את האינטלקט שלהם, והפכה אותם לראויים לשפוט בענייני ציבור. הרב קניבסקי היה ידוע כאמור בתור למדן חרוץ, אבל סמכותו התבססה בעיקר על האמונה בכישוריו המיסטיים ועל מעמדו כ"צדיק" שברכתו ועצותיו זוכות לסייעתא דשמיא, כמקובל דווקא בעולם החסידי. על כך אפשר לומר: יש הרבה דברים יפים בחסידות – הדרשות, הסיפורים, הניגונים. חבל שמכולם אימצו הליטאים בדור הזה דווקא את המרכיב המוצלח פחות, של האמונה בסגולות הצדיק.
יתר על כן: האמונה הזו נוצלה ניצול ציני מחפיר בידי סביבתו של הרב, עוד בחייו, והתופעה תגבר מן הסתם אחרי מותו (השבוע כבר הוצע למכירה ברשתות החברתיות "גופן ר' חיים", שעוצב לפי כתב ידו). קשה לשכוח את הבטחות מקורביו של הרב בימי הקורונה, שמי שיתרום לקופת הצדקה המזוהה איתו, "קופת העיר", יינצל מן הקורונה. לנוכח ממדי המגפה בציבור החרדי, יש להניח שבין הנפגעים היו גם היו מי שתרמו לקופה. ייתכן שבגילו ובשקדנותו, הרב לא היה מודע לשימוש שעושים בשמו. אבל גם האפשרות הזו מעוררת שאלה: האם ראוי ללכת כעיוורים אחר רב שאינו מודע לשימוש שנעשה בשמו? אם אינו מודע לנעשה בחצרו, איך יהיה מודע לכל ההיבטים האחרים הדורשים את התייחסותו לפני קבלת הכרעות גורליות?
שאלה גדולה עוד יותר נוגעת לתוכני הלמדנות של הרב קניבסקי ודומיו. מסיפורי מקורביו וחסידיו למדנו שהוא ערך בכל ערב פסח "סיום" של התלמוד הבבלי והירושלמי גם יחד, וזה בוודאי הספק למדני מרשים. אבל אחרי הכול, למדנות כזו אינה יותר משינון דפי תלמוד. האם היא מעידה על יכולת או על מוטיבציה להפיק מן התלמוד עקרונות חשיבה רלוונטיים גם לדורנו? האם אפשר בכלל להפיק מהתלמוד עקרונות חשיבה רלוונטיים לדורנו, כאשר אין לצד הלמדנות הזו גם למדנות שקדנית לא פחות של מציאות דורנו? מהבחינה הזו, סיפורי ההסתגרות של הרב בד' אמותיו, וההתגאות בכך שאפילו את שמות הרחובות ליד ביתו לא הכיר, אינם מבשרים טובות.
זו למדנות שאין מנוס מלהגדירה "עקרה", במובן הפשוט ביותר של המילה: למדנות שאינה מסוגלת להביא פרי בטן שיוכל לחיות כאן ועכשיו; ידע עצום שאין יכולת להשתמש בו לצורכי ימינו, מלבד בידיעת פרטי הלכה או באמצעות האמונה המיסטית שמי שרכש ידע כזה, חזקה עליו שיוכל לפתור כל בעיה.
לימוד תורה הוא ערך יהודי נעלה. לא רק בעצם טיפוח תכונת הלמדנות והשקדנות, אלא בעיקר משום שתורת ישראל היא הבסיס לכל גרסה של זהות יהודית. אבל כדי שתורת ישראל תהיה רלוונטית לדורנו, אי אפשר ללמוד ממנה רק עקרונות מעשה, כלומר הלכה. צריך ללמוד ממנה עקרונות חשיבה, וללמוד במקביל את מציאות החיים של דורנו, ואז להשתדל להתאים בין עקרונות החשיבה היהודיים ליסודות החשובים והחיוביים של תרבות ימינו, כשהעיקרון המרכזי הוא הגדרת התורה כ"תורת חיים"; כזו שצריכה לאפשר את החיים, ואף לטפח אותם, במלוא הווייתם.
