ספק רב אם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי אכן התכוון לחולל את המהומה שפרצה בעקבות נאומו לכנסת, בשידור וידאו בראשית השבוע. "האוקראינים עשו את בחירתם לפני 80 שנה כשהצילו יהודים. גם לכם יש בחירה", תבע הנשיא היהודי מהח"כים, ומרביתם פשוט לא האמינו למשמע אוזניהם. הרי שיתוף הפעולה של רבים מהאוקראינים עם הנאצים בתקופת השואה הוא מן המפורסמות.
מי שקצת מצוי בשיח המזרח־אירופי על שואת היהודים הופתע הרבה פחות. ברבות ממדינות מזרח אירופה הפוסט־קומוניסטיות מתחולל בעשורים האחרונים תהליך של שכתוב ההיסטוריה בנוגע לאירועי מלחמת העולם השנייה. בדומה למתרחש בפולין, בהונגריה, בליטא ועוד, גם האוקראינים מספרים לעצמם סיפור שונה בתכלית מזה שאנו מכירים. לפי הנרטיב הזה, מרבית האוקראינים סייעו ליהודים ככל יכולתם, ומשתפי הפעולה עם הנאצים היו החריגים. האמת ההיסטורית אחרת לגמרי, אך כדי להבין כיאות את שהתרחש בשטחי אוקראינה דהיום בתקופת השואה צריך תחילה להרחיב את המבט ההיסטורי.
קייב בירת אוקראינה, ואזור מזרח אוקראינה כולו, נחשבים ברוסיה לערש הלאומיות הרוסית. ממלכת רוס של קייב הייתה הראשונה שהתמזגו בה רכיבי הזהות הרוסית: אתניות סלאבית, דת נוצרית־פרבוסלבית ומעמד צבאי ומדיני איתן. בהמשך נדד מרכז הכובד של הזהות הרוסית צפונה, לנסיכות מוסקבה, שתהיה לימים הבסיס להקמת רוסיה הצארית. אף שבתודעה הרוסית המשיכו מרבית אזורי אוקראינה דהיום להיחשב לדרום רוסיה, בשטח חלו תמורות מרחיקות לכת כתוצאה מתהליכים מדיניים ודמוגרפיים. במאה ה־17 הוגדר האזור לראשונה כיחידה גיאוגרפית נפרדת ששמה אוקראינה, ובמאה ה־18 התפתחה באזורים אלו ראשיתה של תודעה לאומית נבדלת, אוקראינית. המאה ה־19 הייתה כידוע המאה של הלאומיות, והתעוררות הרגשות הלאומיים ששטפה את אירופה לא פסחה גם על האוקראינים, שהחלו לשאוף למדינה עצמאית. האימפריה הרוסית, שרוב שטח אוקראינה היה כבר אז תחת שלטונה, לא אהבה כמובן את הרעיון, אך הוא המשיך לרחוש מתחת לפני השטח.
ההזדמנות הראשונה למימוש החלום ניתנה לאוקראינים בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בעקבות מהפכת פברואר התפרקה האימפריה הרוסית, והשטחים שהיו בשליטתה נקלעו לתוהו ובוהו של מלחמת אזרחים עקובה מדם. החלל השלטוני אפשר ללאומנים האוקראינים בראשותו של סמיון פטליורה לתפוס את השלטון במרבית שטחי אוקראינה, ולקיים בה ישות מדינית עצמאית במשך כשנתיים (במקביל לישות קטנה עוד יותר במערב אוקראינה, ששרדה שמונה חודשים בלבד) עד לכיבושה בידי הצבא האדום.
עבור היהודים, שהיו אחת הקבוצות האתניות הגדולות באזור, הייתה זו תקופה נוראה. כשראש הממשלה גולדה מאיר נפגשה ב־1973 עם האפיפיור והוא ביקש ממנה רחמים על הפלסטינים, השיבה לו מאיר בציניות כי זכרון ילדותה הראשון הוא פוגרום בקייב. רבבות נטבחו בידי הצבאות הלוחמים, בעיקר צבאו של פטליורה והצבא הלבן הרוסי האנטי־בולשביקי (האירועים זכו לכינוי "פרעות פטליורה"). מי שהעניק את הגיבוי הצבאי החיצוני לקיומה של הישות המדינית האוקראינית קצרת הימים היה צבא גרמניה הקיסרית. רק לאחר שהובס היה יכול הצבא האדום לשים קץ לעצמאות האוקראינית הטרייה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת בריה"מ, זכו האוקראינים לתקופה קצרה של רגיעה יחסית. אזור מערב אוקראינה ("גליציה" בפי יהודי האזור, מאז שהיה נתון תחת שלטון בית הבסבורג) סופח לפולין, בעוד המזרח קיבל מעמד של רפובליקה בתוך בריה"מ. תחת שלטון לנין זכתה אוקראינה הסובייטית למידה רבה של אוטונומיה תרבותית, אך יורשו, סטלין, שינה את המדיניות, ופתח בדיכוי תרבותי וכלכלי נרחב של האוקראינים. השפה האוקראינית דוכאה, הזהות האוקראינית טושטשה, האוקראינים הורעבו ומאות אלפים מהם נרצחו או מתו ברעב. לא מפתיע שרוב האוקראינים ייחלו לפרוק מעליהם את העול הסובייטי. במקביל, גם במערב אוקראינה שנותרה תחת שלטון פולין לא ליקקו האוקראינים דבש. זהותם הלאומית דוכאה באגרסיביות.
מי שהמשיכה לתת גב ללאומנים האוקראינים הייתה גרמניה, אז כבר תחת השלטון הנאצי. בראשית מלחמת העולם השנייה נכבשה אוקראינה המערבית בידי הסובייטים בהנהגת סטלין, במסגרת חלוקת פולין על פי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, ודיכוי האוקראינים הוחרף. אולם ההסכם כידוע הופר, ובמהלך צבאי מהיר ואגרסיבי ("מבצע ברברוסה") תקפה גרמניה הנאצית את בריה"מ וכבשה בין השאר את כל שטח אוקראינה.
הלאומנים האוקראינים, שסבלו קשות מנחת זרועו של סטלין, ראו בכיבוש הנאצי, ודאי בשלב הראשון, הזדמנות. הם זכרו היטב את תמיכת גרמניה בלאומיות האוקראינית חצי יובל שנים קודם לכן, וקיוו לשידור חוזר. תמיכתם בנאצים לא הייתה אומנם תוצאה של אהבת היטלר אלא של שנאת סטלין, אך אין להתעלם מבחירתם לעמוד בצד גרמניה.
במקביל צצו בזמנים העכורים ההם הרגשות האנטישמיים ה"רגילים" שהיו מנת חלקם של האוקראינים משך דורות, מימי מרד הקוזקים בהנהגת חמלניצקי ("פרעות ת"ח־ת"ט") ועד ל"סופות בנגב" ול"פרעות פטליורה". אלו ואלו הביאו אוקראינים רבים לסייע לנאצים במבצע השמדת היהודים. באזורים שנכבשו מבריה"מ היה לו אופי שונה מזה שהיה לו ברוב פולין. בשטחי אוקראינה נרצחו היהודים בדרך כלל סמוך למקום מגוריהם, בבורות ירי. באבי יאר הוא הדוגמה המוכרת ביותר, אך בשום אופן לא היחידה, לאתר טבח המונים כזה. על מבצע ההשמדה הופקדו כוחות האייזנצגרופן ועוצבות אס־אס שבשורותיהן שירתו גם אוקראינים רבים, ודאי רבים בהרבה ממספר האוקראינים שעסקו בהצלת יהודים בתקופה האיומה הזו.
ללא ספק היו גם אוקראינים שהצילו יהודים, מאות ואולי אפילו אלפים כטענת זלנסקי. אך אוקראינים רבים יותר השתתפו במערכת ההשמדה הנאצית ושיתפו איתה פעולה ברמות שונות של חדווה. בניגוד לפולנים, שבאופן מובהק ראו בנאצים כוח כובש גם אם ברובם לא נחלצו לעזרת היהודים, רבים מהאוקראינים חוו את הכיבוש הנאצי תחילה כשחרור מהעול הסובייטי, והדבר השפיע על התנהלותם.
כמו ברבות ממדינות מזרח אירופה, גם באוקראינה יש בעשורים האחרונים התרפקות על העבר הלאומני כחלק מחוויית השחרור מעולה של ברית המועצות. זאת במקביל לטשטוש שיתוף הפעולה ההמוני עם גרמניה הנאצית ושכתוב הפרק המביך הזה בעברן של אומות אירופה. את דברי זלנסקי יש לראות בהקשר הזה. צריך גם להבין את מצבו הקשה: ארצו נאבקת על עצם קיומה. לא מדובר כנראה בסילוף מכוון של ההיסטוריה, אלא בהדהוד של שיח רווח באוקראינה של היום. אך דווקא בגלל מוצאו היהודי של זלנסקי, ומשום שהוא צאצא לניצולי שואה, חשוב לזכור את דבריו ביום שלאחר המלחמה, ולא להדחיק.
כמובן, אין לפקוד על האוקראינים את חטאי אבותיהם מתקופת השואה, בין השאר מפני שמעולם לא הייתה ישות מדינית אוקראינית ששיתפה פעולה עם הנאצים, כפי שקרה למשל באיטליה, בהונגריה, ברומניה או בצרפת. האוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים היו רבים מאוד אך לא ייצגו מדינה אוקראינית. ממילא ברור שאת הקריאות הספורות שנשמעו בשבועות האחרונים נגד סיוע לאוקראינה בעקבות עברם של האוקראינים יש לדחות, ועלינו לסייע להם במלחמתם ככל שידה של ישראל מגעת. בסכסוך הזה יש רעים (רוסיה הפוטינית) וטובים (אוקראינה), ואין מקום לטשטש זאת. אך באותה מידה אסור לתת לאנשים טובים שעומדים בימים אלו בצד הצודק לעוות ולהדחיק את ההיסטוריה הבעייתית של ארצם.
חובתו של העם היהודי לעמוד על משמר האמת ולא להשלים עם מגמת השכחת שיתוף הפעולה הנרחב של כמה מעמי מזרח אירופה עם מכונת ההשמדה הנאצית. ללא ספק, מי שעמדו בראש המערכת והובילו את יישום "הפתרון הסופי לבעיית היהודים" היו הגרמנים, אך זממם לא היה יוצא לפועל בהיקפים הללו ללא שיתוף פעולה מצד רבים מהאירופים שכבשו. שר החוץ יאיר לפיד בא לא מכבר חשבון עם הפולנים בעניין דומה, אחרי המלחמה יהיה מותר להציק קצת גם לאוקראינים.
