"זו יוהרה, פשוט חוסר אחריות. איפה ההורים שלהן?" הוכרז אתמול בהודעה קבוצתית בתגובה לניסיון רצח של שלוש בנות 20 במעלה לבונה בלילו של יום חמישי. הצעירות נתקלו במחסום אבנים שהוצב במרכז הכביש העולה ליישוב הוותיק בבנימין באשמורת הלילה – מחאה של התושבים הערבים על גניבת כבשֹיהם על ידי מתנחלים, לטענתם.
האמת היא שזו כלל לא שאלה של אחריות. אין שום סיבה בעולם שצעירות מיהודה ושומרון לא יוכלו לבלות עד השעות הקטנות של הלילה, ולא יכול להיות שחוסר המשילות באזור ישתק את החיים. אילו זה היה קורה במקום אחר, מחוץ ליהודה ושומרון, אף אחד לא היה מדבר על אחריות הורית. אם זה היה קורה בבאר שבע, בבית שאן או בלוד, הסיפור היה מקבל הדהוד משמעותי יותר.
אבל ביהודה ושומרון כבר התרגלנו לשמוע על שגרת יידויי האבנים, בקבוקי התבערה, מחסומי האבנים, ובכלל על חודש הרמדאן שהולך ונפרש על פני כל השנה. חוסר ההרתעה שמביא להפקרות המתמשכת הזו הפך לדבר הגיוני ורגיל, ונראה שרבים, גם בקרב המתיישבים עצמם, כבר הרימו ידיים, אפילו לא מנסים להילחם במציאות ההזויה.
כמו שהשבוע החולף הוכיח לנו, פיגועי טרור יש בכל מקום. רדיפת העם היהודי, אפילו בארצו, היא עניין היסטורי ונראה שאף תמידי, ועל כן אין באמת משמעות למקום בו אדם בוחר לגור. הטרור "עובר דירה" כל כמה שנים: אם לגבול הצפון המאוים מלבנון, אם לגוש קטיף שהנסיגה ממנו הובילה כידוע לרקטות בעוטף עזה ולהתעצמות הטרור, ואם ללב הבירה.
אז כן, כמו שצעירות המתגוררות בעכו, בנהריה, בקטמון או בקיבוץ בארי יכולות לשוב הביתה בשלוש לפנות בוקר בלי חשש לחייהן, כך צריך להיות גם בהתיישבות.
תושבי יהודה ושומרון לא צריכים יחס מיוחד. האזור צריך לזכות ליחס רגיל, כמו כל מקום אחר. מקום שבו, למשל, כשעושים משלוח אינטרנטי – אפילו מירושלים – לא צריכים להוסיף 150 שקלים או לקבל בהבנה איחור של שבוע וחצי כי יישוב המגורים גולש מעבר לקו הירוק. אך כאשר גם אנשי ימין תופסים חבל ארץ שלם כאזור שאינו מובן מאליו, כאשר רואים בו משהו זמני, שונה או אחר, אין פלא שההתייחסות מהצד השני נראית כפי שנראית.
