כל המשפחות המאושרות (ז)

לקריאת הפרקים הקודמים:

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד אבל ליפעת היו שני ילדים, ולמרבה הצער או השמחה לא היה שם כפר באזור. האמת הייתה שבמידה מסויית השכונה שסביב הגינה הציבורית הייתה יכולה להיות כפר, אילו הייתה במאות המתאימות וביבשת אחרת. הייתה שם מאפייה קטנה בשם 'חמד' עם פייר, שהיה אופה חייכן ולבש תמיד סינר מאובק מקמח, היה שם את בית הקפה של יוסף, שאירח הופעות חיות של תלמידי התיכון ותמיד אפשר היה למצוא שם עוגייה מתחת למכסה פלסטיק ששומר על הטריות. היו שם גם את אורנה, ירקנית שקיבלה תשלום רק במזומן, ואפילו חנות לכלי זכוכית עם ציור של פיל על הכניסה. במקום רחבה מרכזית הייתה גינה ציבורית שבה התכנסו כולם מדי אחר צהריים, בוהים בילדים המשחקים ומדברים בינם לבין עצמם. אלא שלא כמו בכל כפר המכבד את עצמו, לא הייתה שם מכשפה.

וזה היה חבל מאוד. כי אם, למשל, הייתה שם מכשפה, היה אפשר ללכת אליה עם רוני, שריחפה כמה סנטימטרים פעוטים אך יקרי ערך מעל האדמה, ולהגיד לה שמעי נא זלדה, תוכלי בבקשה לעשות ככה וככה ולהשיב את המצב לקדמותו? והמכשפה הייתה עושה בידיים הך הך הך וברגליים תך תך תך, כמו שמכשפות עושות לפעמים, או אומרת 'אין לי קיום בלי הברקים ששמעתי בסיני', והילדה הייתה חוזרת למצב תקין ויפעת הייתה יכולה ללכת לה לעבודה.

וכשהם נסעו בחזרה מהקפה של חדווה, שבעים אך חוששים. חשבה יפעת שאמנם הם הצליחו להתחמק משמיל ולהגיד לו 'לא, מה פתאום, הילדה לא מרחפת זה רק אני שמרים אותה' כמו שאמר דניאל בהברקה של רגע, אבל עכשיו כשהם ברכב מה בעצם עושים עכשיו. הרי אי אפשר לשלוח ילדה ככה לגן. ויפעת דמיינה לעצמה שהשכנה מקומת הכניסה שאוהבת להאכיל חתולים היא, בעצם, מכשפה או מקובלת או רבנית, ושעם קצת מזל החיים יחזרו לקדמותם והיא תוכל ללכת לה לעבודה.

כי כן, וזו האמת בעצם, יפעת עבדה בהפקת אירועים בחברה קטנה וחמודה שקראו לה 'אירוע כלבבי' או 'כלבבי' בקיצור, והיא אהבה מאוד את העבודה שלה. ויותר ממה שהיא אהבה את העבודה שלה, היא אהבה את העובדה שיש לה עבודה, ושהיא שלה. שהיא לא של עוד ילדה מנוזלת או של ילד בן שמונה חודשים שבע אך מגהק, ולא של איש שהיא לא מאוד אוהבת אבל גם לא מאוד שונאת ושהם נשואים זה לזו. כלומר, יותר מכל היא אהבה את זה שהיא לא בתפקיד בעבודה שלה. שהיא יכולה להיות פשוט יפית, לא 'אמא של' ולא 'בת הזוג של' ולא 'הבת של העיתונאי' אלא פשוט יפית. ושהיא יכולה לאכול מה שבא לה לצהריים, בלי לחשוב על זה שדניאל לא אוהב כרובית ושרוני לא אוכלת חצילים, ובאופן כללי בעבודה היא הייתה יכולה לא להיות 'מישהי' אלא להיות פשוט היא עצמה.

והיא דמיינה אותה, את זלדה המכשפה, כי החלופה הייתה נוראית פי כמה. החלופה הייתה חרדה עמוקה, לופתת קרביים, שבה הילדה המרחפת שלה בעצם חולה או לוקה במשהו שאיש לא חווה מעולם, ואיש לא יודע לטפל בו לעולם, וכל חייה היא, כלומר יפעת, היא אמא של הילדה החולה, ולא רק שהיא אמא של הילדה החולה אלא שהילדה שלה, עצמה ובשרה ממש, מרחפת באוויר, ואולי המשטרה תגיע ואולי הצבא, יעשו ניסויים, והילדה בת חמש, והיא הרגישה איך עם החרדה הזו היא נשאבת שוב לתוך התפקיד ההורי הזה, של האם הדואגת, כי הרי אין לה ברירה.

ולא שהיא זלזלה בדניאל אבל היה ברור שדניאל לא מבין שהילדה שלו צריכה אותו. הוא רצה ללכת לפגישה עם גיא. עם גיא! לא להאמין. ולא ללכת לרופאה. ואחר כך עוד לקח אותם לשבת בבית קפה שגיא היה שם במקרה. ובאופן כללי היה ברור שדניאל לא מבין שהוא אבא של הילדים האלה, מה שלא הותיר לה ברירה אלא להיות אמא של הילדה הזו.

כי אין לרוני אמא אחרת, ומישהי צריכה הייתה לפחד על הילדה הזו.

ולכן, כשהתקרבו לבית, אמרה יפעת לדניאל 'טוב, אני חושבת שאני אשאר עם רוני בבית היום ואתקשר להורים שלי ונחשוב מה עושים'. רוני, שהייתה כל הבוקר בשקט כי היא הבינה שמשהו גדול קורה, אמרה בהתרגשות 'וואי, אמא, וואי, אפשר לראות סרט? אמא, אמא, אפשר סרט? אמא?' ודניאל, שלא האמין למזלו הטוב, אמר 'אני חושב שאולי תחכי קצת עם ההורים, בסדר יפיתי?'. אבל יפעת אמרה 'לא, אני חושבת שאני כן אספר להורים שלי, אנחנו נצטרך עזרה וההורים שלך באשדוד'. דניאל ידע שזה נכון, אבל הייתה לו פגישה חשובה שהוא עוד יכול היה להספיק ולכן, כנראה, אמר טוב, אל תעשו שטויות, ככה הוא אמר, כאילו הן שתי ילדות קטנות והוא מבוגר אחראי, והוא הוריד את יפעת ורוני בבית, נתן לרוני נשיקה וחיבוק ואמר לה 'תהיי ילדה טובה', ונסע.

יפעת שמה לרוני פרק של סמי הכבאי, ורוני ריחפה קלות מעל הכורסה שלה אבל נראה היה שנוח לה, בסך הכל, ויפעת הכינה לעצמה קפה, והתיישבה ליד השולחן, פתחה את המחשב הנייד וחשבה לעצמה, למה בעצם זה היה כל כך ברור שאני אשאר עם הילדה בבית? זה היה ברור אבל למה, בעצם? למה שהוא לא ישאר איתה ואני אוכל ללכת לי לעבודה. והיא אמרה לעצמה שדניאל מרוויח יותר ממנה ולכן העבודה שלו חשובה יותר למשק הבית, ואמרה לעצמה שככה, זה המחיר על הולדת הילדים, אבל בתוך תוכה ידעה את האמת. אין ואקום. כשמישהי לוקחת אחריות, מישהו מושך את ידיו מאחריות. ככה עובד העולם.

ולכן יפעת החזיקה חזק את כוס הקפה שלה ואמרה, אני לא יכולה לקחת אחריות על האירוע הזה. זה גדול עלי, כל הסיטואציה הזו. זה גדול על כל מי שאני מכירה. ובכלל, אני ודניאל לא בתקופה טובה לאחרונה, ויש לי עוד ילד הרי, אוריה, והוא קטן בן שמונה חודשים ועדיין יונק כשהוא לא במעון. אני צריכה שעוד מישהו יקח אחריות על כל הסיטואציה הזו.

ככה היא אמרה. ולרגע דמיינה ששמעה נקישה בדלת אבל לא, זה היה מהטלוויזיה. רגע, זה לא היה מהטלוויזיה! זה היה באמת מהדלת. היא הלכה עם כוס הקפה ביד ובאמת הייתה שם מישהי בדלת. מיכל, אשתו של שמיל. הסנובית שלא הייתה חברה של אף אחת אחרת בגינה, ותמיד הייתה מתיישבת בצד ומתצפתת, מאכילה חתולים, כאילו היא רואה משהו שכל האחרות לא. יפעת לא חיבבה אותה, אבל האמת הייתה שהיא גם לא שנאה אותה, כמו שאפשר היה לנחש. היא הייתה מעין דמות מושלמת שכזו, מעצבנת במידה, שאפשר היה גם לחבב אותה באותה הנשימה. והיא עמדה בפתח הדלת בבגדים המושלמים שלה ובנעליים המושלמות שלה, מחייכת את החיוך המושלם שלה, ואמרה 'שמיל סיפר לי שהילדה שלכם מרחפת, מיד באתי. זה לא שראיתי אי פעם ילדה מרחפת, אבל' –

ויפעת, שכבר החליטה, השלימה בקול ואמרה –

'אבל את מכשפה'.