מותו של הפוליטיקאי הפלסטיני סאיב עריקאת לפני יותר משנה גרר התייחסויות מנוגדות לאישיותו ולפועלו, בהתאם לחלוקה המסורתית בין ימין ושמאל. מצד שמאל של המפה העלו על נס את אישיותו החמה, את קשרי החברות שלו עם ישראלים רבים ואת מחויבותו לשלום במסגרת פתרון "שתי המדינות". מן הצד השני של הזירה הדגישו את פעולותיו העוינות נגד מדינת ישראל במישור הדיפלומטי, את קשריו עם גורמי טרור ואת כוונותיו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות ביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית.
לרוב, אישיות מורכבת כגון זו של עריקאת מקשה על הבנת מצבים מורכבים ממילא כגון הסכסוך שלפנינו. במקרה זה, היא דווקא מקלה. עריקאת גילם סתירה מרכזית המאפיינת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני: היחס בין אתוס לאומי לאתוס אזרחי.
האתוס (סיפור מרכזי המאפיין קבוצה או תרבות מסוימת) הלאומי הופך קבוצת אנשים לקבוצה אתנית על בסיס זהות וערכים משותפים, עבר משותף, ותחושת ייעוד משותף. הסיפור הזה גם קושר את הקבוצה האתנית לטריטוריה ומבסס באותה טריטוריה ריבונות של הקבוצה האתנית, כלומר של מדינת הלאום. אתוס אזרחי, לעומת זאת, הוא ניהול החיים במשותף על ידי קבוצות אתניות שונות החולקות אזרחות שווה.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניפָץ מההתנגשות בין אתוסים לאומיים מנוגדים: האתוס הציוני, שכולל את הריבונות יהודית על ארץ ישראל או חלק ממנה עם האתוס הפלסטיני, שטוען לריבונות פלסטינית על כל "פלסטין" על חשבון הציונות.
לעומת הקונפליקט הלאומי הסוער וההרסני, במישור האזרחי יהודים וערבים מנהלים דו-קיום יומיומי פורה ביותר במסחר, בטיפול בתשתיות, בתחום החינוך, בענייני תברואה ובקידום התרבות. דו-קיום אזרחי כזה ניכר מאוד בעיר טירה שבמשולש, כמקרה מייצג. אומנם יהודים אינם מורשים לגור בעיר, דבר שסותר את האתוס הלאומי הפלסטיני, אך יהודים רבים גודשים את טירה, עורכים קניות בעיר וסועדים בחומוסיות ובבתי הקפה. באופן בולט יותר מאשר ערים ערביות אחרות, בטירה תמצאו סניפים של רשתות אופנה, פארם וקונדיטוריה מהנפוצות והמוכרות בישראל. אתוס אזרחי עד הסוף.
כיף לראות תמונות כאלה. יהודים וערבים מבלים יחד, סוחרים יחד, נוסעים באותו אוטובוס, כועסים ביחד על אותה הממשלה בגלל הפקקים או בגלל יוקר המחיה, מודאגים מאותה קורונה. האתוס האזרחי בישראל הוא ניגוד כמעט ספרותי לסכסוך בין האתוסים הלאומיים. מזרח תיכון חדש כאן אצלנו, לא רק בדובאי.
הקומיקאית עדי אשכנזי, בניתוח סיטואציה מבריק, תיארה באחד ממופעיה כיצד ישראלי שפוגש פלסטיני "מיד מרגיש שהוא גשר בין העמים ושמהמפגש ביניהם יצמח השלום". ואכן, הביקורים התכופים ושיתוף הפעולה בתחומים שונים יצרו קרבה בין האוכלוסיות ואף ידידות. אלה יצרו אשליה לפיה השכנות הטובה תביא לפיוס גם במישור הלאומי, כלומר לוויתור. לא פלא שהיהודים שפוקדים את טירה בקביעות חשו נבגדים כאשר העירייה החליטה לקדם במקביל גם את האתוס הלאומי של תושביה ולהקים אנדרטה לזכר הנכבה.
גבולות הבקלאווה
משלחות של יהודים מיישובי השרון מתגאות בכך שהתארחו אצל שכניהן מטירה, טייבה, קלאנסווה, כפר קאסם או ג'לג'וליה בימי הרמדאן וחגגו ביחד "דו-קיום מבורך". אך למעשה, סקירה מהירה של דפי הפייסבוק של אותם יישובים יהודים מאותה העת תציג תמונה שונה לחלוטין. תמונת שכניהם הערבים חוגגים "חתונת מטווח", חתונת המונים בגל תחלואת קורונה או חוסמים כבישים ומניפים דגלי אש"ף בזמן הפצצה של צה"ל בעזה – תבהיר מיד שהאתוס האזרחי אינו גולש מעבר לגבולות של בקלאווה ועטאייף.
והא לנו המאפיין הסאיב-עריקאתי של הדו-קיום היהודי-ערבי בצל הסכסוך: האתוס האזרחי הוא מפוייס, חייכני, מסביר פנים ומקרב. לעומתו, האתוס הלאומי הוא מחודד, לוחמני, לעומתי וחסר פשרות.
שני המישורים הללו מתקיימים במקביל. לעיתים יתקרבו, לעולם לא ייפגשו. סאיב עריקאת, כמקרה מייצג, הוכיח לנו שניתן לקדם את חיסולה של מדינת ישראל תוך כדי ישיבה על כוס קפה עם חבריו היהודים.
מי שהיטיב לבטא את הפער בין הסוגיות האזרחית והלאומית הוא סייד קשוע, בעצמו יליד טירה. יצירתו הטלוויזיונית האהודה "עבודה ערבית" נסובה על המתח הזה, וגיבור הסדרה, אמג'ד, החי את האתוס האזרחי באופן מוצלח ו"מלבב", נתקל שוב ושוב במחסום האתוס הלאומי הנוקשה וההפכפך.
רק הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, דבר המנוגד לאתוס הפלסטיני, תביא לשילובו המלא ומופחת הקונפליקטים בחברה הישראלית. אלא שמנגד, הציפיה של הצד היהודי לראות את אמג'ד הופך לישראלי, במובן הציוני המלא של המילה, אינה הוגנת וממילא איננה אפשרית. אם ירחיק לכת בהיטמעות באתוס הישראלי, יאבד את זהותו הפלסטינית, ולהפך. פוליטיקת הזהויות הסבוכה הזו נתונה בפלונטר בלתי ניתן להתרה. האפשרות היחידה שלו היא תמרון פרגמטי ודיכוטומי בין מרכיבי הזהות שלו מבלי שיתנגשו. בדיוק את התובנה הזאת יש לקחת בחשבון כאשר דנים ביחסי יהודים-ערבים בישראל.
לפי נפוליאון, כל חייל נושא בתרמילו את שרביטו של המרשל. ובסכסוך לאומי נוקב וטעון כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני כל פיון נושא בכליו את הסיפור המכונן, את האידיאולוגיה.
שותפות ערבית בממשלה ישראלית ואפילו גינוי פיגועים מצד פוליטיקאים ערבים אינם מעידים על ויתור על האתוס הפלסטיני האנטי-ציוני. עליה במספר הסטודנטים הערבים במוסדות להשכלה גבוהה, שילוב אזרחים ערבים בשוק העבודה ונוכחות ערה של עיתונאים ונבחרי ציבור ערבים בתקשורת הכללית הם המשך ישיר של מגמת היפתחותם של אוכלוסייה זו בפני הציבור הכלל-ישראלי. זוהי מגמה אזרחית ואנושית מעודדת ומחממת לב. יש בה כדי להפיח אופטימיות ברעיון של ניהול הקונפליקט לטווח ארוך, אך אין ביכולתה לפתור אותו.
בשנים האחרונות רבים מערביי ישראל בהחלט "נוהרים" לכיוון שיתוף פעולה עם שכניהם היהודים בניהול החיים עצמם וקידום איכות החיים. הם אומרים כן לישראלים ומצבם הכלכלי משתפר בהתאם. במקביל, כנאמנים לזהותם, ימשיכו להצביע בעיקר למפלגות אנטי-ציוניות. באווירה זו, חלק מערביי ישראל מתנגד לפעילות של משטרת ישראל בערים ערביות לשם לחימה בפשעי אלימות ובבניה בלתי חוקית. חלקם תומך בטרור בתמיכה שקטה. חלקם אף לוקח חלק בפעולות טרור. את האמל"ח יוכלו להבריח במרצדס. כל זה נובע משלילת הישראליזציה.
