אתמול (ג') פורסם במקור ראשון כי השר לביטחון פנים סיכל תכנית לגיוס אלפי מתנדבים אזרחים למג"ב, יוזמה בעלת ערך בטחוני חשוב ביותר בימים טרופים אלה. במקביל, המכון למחקרי ביטחון לאומי – ה-INSS – הפיץ סדרת המלצות למקבלי ההחלטות, ביניהן מניעת "התאגדויות של קבוצות אזרחים יהודים להגנה על יהודים". הדבר מצטרף לשורה של סיכולי יוזמות חשובות להתארגנות אזרחית לקראת מצב חירום בקנה מידה גדול או כנגד הפשיעה הלאומנית הגוברת, כמו ביטול תוכנית סיירת בראל בדרום, סגירת כיתות הכוננות בצפון ובעוטף עזה ואיסוף שיטתי בקנה מידה גדול של כלי נשק מאזרחים ישראלים יהודים.
כאן עלינו לעצור ולשאול מדוע זכות האזרחים להגן על עצמם נדחקת מחוץ לתמונה המערכתית-בטחונית, כאשר המלחמה מתנהלת בעורף ולא בחזית? אסור לבכירי הממשל שלנו להפחית בערכן של התארגנויות אזרחיות הפועלות ביחד עם המשטרה וכבר הוכיחו את עצמן כיעילות, דוגמת "השומר החדש". התארגנויות אזרחיות שכאלה המבקשות לפעול ביחד עם המשטרה, ולא כמיליציות פרועות, כבר הוכיחו את עצמן כיעילות ביותר בגיוס המוני של מתנדבים, ארגונם, והכשרתם לפעילות מבצעית הגנתית בשטח. גם "סיירת בראל", שהוקמה כיחידת מתנדבים חמושה המבקשת לעצור את הפשיעה בנגב, ביקשה קודם כל לעבוד בעבודה משותפת יחד עם משטרת ישראל, ולבסוף קיבלה "כתף קרה" מבכירי המשטרה.
מעל כל הזוטות הללו מרחף החשש הגדול, כביכול, מאלימות יהודית כלפי ערבים, חשש המוצג כסימטרי לאלימות הערבית הנפוצה והמסוכנת עשרות מונים. בקריאתם של חוקרי "המכון למחקרי ביטחון לאומי" לא לאפשר ליהודים להגן על עצמם הם מדגימים התעלמות מוחלטת, הן מהמצב החוקי שכובל את ידיה של המשטרה, והן מהעובדה שבג"ץ והפרקליטות נמנעים מלהעניש או להרתיע פורעים ערבים, זאת תוך מה שנראה כאפליה דה-פקטו של אזרחים ישראלים ממוצא יהודי.
הפרעות בלוד לימדו אותנו כבר שהציבור הישראלי לא יהיה מוכן עוד לשבת בחיבוק ידיים ולקבל על עצמו כגזירת גורל החלטות של בכירים על ביטחונם וביטחון משפחותיהם. לפי המשרד לביטחון פנים, בשבוע שלפני הפיגוע בבאר-שבע הוגשו 275 בקשות לרישיון נשק. בשבוע שלאחריו התקבלו 621 בקשות וביממה בלבד שלאחר הפיגוע בחדרה, הוגשו כ-600 בקשות נוספות. לפיכך, גם הקלות מסוימות בתנאי רישוי נשק שיאפשרו ליותר אזרחים, ובפרט לנשים המופלות כיום לרעה, לשאת נשק אישי, הן כורח המציאות הנוכחית, ויש להעלות זאת על סדר היום הציבורי ולבחון אילו אוכלוסיות נוספות עשויות להזדקק להגנה שכזו בבוא העת.
לבסוף, כוח משימתי מיומן ומוכשר לשעות חירום הוא צורך השעה ולא משחק פוליטי. אין זמן ראוי יותר יותר מעכשיו להתעורר מהתרדמה בה אנו מצויים ולאפשר התארגנות אזרחית רחבה שתקדים רפואה למכה. זאת בדומה לאופן שבו התארגן העם האוקראיני בימים ספורים אל מול הפלישה הרוסית. בימים בודדים השכילה ממשלת זלנסקי להפוך חלקים ניכרים מהאוכלוסיה האוקראינית לצבא עממי לוחם עצום, שהפך את חייו של הצבא הרוסי הגדול לגיהנום. האזרחים הפכו לשחקן משמעותי אשר טרף את כל קלפיו של פוטין והפך את אזרחי אוקראינה לגיבורים לאומיים ועולמיים בעלי תכלית מבצעית ומשמעותית. זלנסקי לא המציא דבר, במצב חירום בקנה מידה של מלחמה, מנגנוני המדינה לפעמים אינם מספקים, ועל כן יש להיעזר בכוחות אזרחים מגויסים רבים ככל האפשר.
פוטנציאל הכוח האזרחי הישראלי הוא בוודאי האיכותי והמיומן בעולם, הוא נשען על ניסיון רב שנרכש בעשרות שנות חיים תחת מצבי חירום, ומיומנות צבאית שנרכשה בשנות שירות סדיר ומילואים מצטברות רבות. אל לנו לזלזל בכוח שכזה במציאות הנתונה ואל מול האיומים המצטברים. התארגנות אזרחית ישראלית עשויה להעניק לישראל הצלחה מוחצת במלחמה הבאה.
