לרקוד על הדם – גרסת התקשורת

שלושה פיגועי טרור קשים עם 11 הרוגים עברו עלינו רק בשבוע האחרון, אבל הטור הזה, כדרכו, לא יעסוק בהיבטים המדיניים והביטחוניים אלא בהקשרים החברתיים. אחד הבולטים שבהם הוא אופן הסיקור התקשורתי. 

עוד בפיגועי האינתיפאדה השנייה הפך הסיקור התקשורתי של הפיגועים לבלתי נסבל: "גלים פתוחים" בערוצי הרדיו והטלוויזיה שידרו שוב ושוב את תמונות הזוועה; ראיינו עוד ועוד עוברי אורח שלא הוסיפו כלום לידע הכללי, רק כדי למלא את שעות השידור האינסופיות. 

העיתונים, שלא יכולים להתחרות בתקשורת האלקטרונית עם מראות וקולות הזוועה, ביקשו בכל זאת לזכות בליטרת הבשר המדממת שלהם ומצאו את הדרך: כותרות אדומות בגודל עצום והוצאת 'גליונות מיוחדים', כאשר העמוד הראשון נפרש לגודל כפול כמו בעיתוני שבת וחג. אכן, היו אלה עיתונים 'חגיגיים' החוגגים את הדם, היזע והדמעות. המזל הגדול היה שבאותו זמן כבר החלו לפעול אתרי החדשות באינטרנט. התברר שדווקא המדיה הזו, שבדרך כלל זוכה לגינויים כמדיה השטחית ביותר, הייתה היחידה שבה אפשר היה להתעדכן באופן ענייני על הפרטים העובדתיים של האירוע, ולא 'לחגוג' אותו לאורך היום כולו. 

באותם ימים לפחות הייתה לשיטת הדיווח המדממת הצדקה עניינית מסוימת. שיטת הפיגועים הייתה מפלצתית, לא מוכרת כמעט בעולם המערבי. מחבלים מתאבדים התפוצצו לרוב באוטובוסים הומי אדם – וכך גם היו התוצאות: מספרים דו-ספרתיים של הרוגים כמעט בכל פיגוע. ביום שני השבוע, למחרת הפיגוע בחדרה, חזרו ערוצי הרדיו והטלוויזיה למתכונת 'הגל הפתוח', מעבירים את השידור בין חדרה ההמומה לשדה בוקר החוגגת אוויר פסגות מדיני. גם 'ידיעות אחרונות' חזר למתכונת הימים ההם: עמוד שער כפול וכותרות ענק אדומות, מדממות. וכל זה כשבאירוע עצמו היו שני הרוגים 'בלבד'. כמובן שכל הרוג הוא עולם ומלואו, אבל כשכלי תקשורת בוחר באופי סיקור הוא צריך להביא בחשבון גם את ההקשר הלאומי של האירוע, לא רק את רמת האסון עבור משפחות הנפגעים. 

בישראל מוכת הפיגועים כבר ידענו, למרבה הצער, המון פיגועים קשים בהרבה מזה של חדרה. אז למה לעזאזל, צריכים כלי התקשורת לשרת את מטרתם של המחבלים ליצור אימה וכאוס בחברה הישראלית? 

הדברים נכתבים ביום רביעי בצהריים, כאשר ידענו בינתיים עוד פיגוע, קשה מקודמו. ועדיין, צורת הדיווח היא בלתי נסבלת. היא מורטת עצבים, ללא שום סיבה עניינית. ברוב שעות השידור כמעט שאין שום מידע חדש; עדי הראייה והפרשנים חוזרים על עצמם לעייפה, וגם כותרות הענק בעיתונים לא  נותנות שום ערך מוסף שלא היתה יכולה לתת אותה כותרת, בפונט קטן בהרבה. לפיכך, אזרחים יקרים, עד שכלי התקשורת המסורתיים לא יתעשתו, תעשו טובה לעצמכם ואת החדשות תצרכו באינטרנט. ואתם, עורכים וכתבים, שכל כך רגילים להתלונן על הפוליטיקאים הרוקדים על דם ההרוגים והפצועים – האם אינכם נוקטים באותה שיטה עצמה? 

הגודל דווקא קובע

אותן נורמות של גוזמה וטעם רע, שתוארו בקטע הקודם, זולגות במשך השנים לעוד ועוד תחומים תקשורתיים ובין היתר אפילו למודעות האבל. בשבועות האחרונים איתרע הגורל ובישראל הלכו לעולמם כמה אנשי עסקים בולטים, וכן כמה בנים צעירים של אנשי עסקים: בנו של חמי פרס, בנו של איש הביטוח שלמה אליהו, חיים ויקטור רביד (מייסד רשת המינימרקטים 'ויקטורי') ועוד. מסתבר שגם בין המשפחות האבלות נוצרת כנראה תחרות סמויה של מי תהיה מודעת האבל הכי גדולה. זה לא שהמודעות הללו כוללות יותר תארי כבוד למנוח (את זה משאירים למודעות האבל החרדיות), או יותר בני משפחה אבלים. מספר המילים שנדרשות כדי למנות את שמות האבלים, את מועד ההלוויה, וכתובת השבעה, דומות למדי, בין שמדובר בנפטר עשיר כקורח או במי שמת עני מרוד. רק גודל האות משתנה וכבר הגענו למודעות אבל בנות חצי עמוד ולעתים, אמנם נדירות, אפילו של עמוד שלם. 

התחרות הזו לא ברורה. ייתכן שבני המשפחה חושבים שככל שהמודעה תהיה יותר גדולה, כך ייתרשם הציבור שהמנוח היה חשוב יותר, או שאבלה של המשפחה גדול יותר. בתור אחד מן הציבור, אני לפחות ממש לא מתרשם כך. בעיניי, גודל המודעות מותנה אך ורק בשאלה לאיזו משפחה יש יותר כסף, ובעיקר לאיזו משפחה יש חוש טעם כל כך נובורישי, עד שהיא סבורה שעוצמת האבל אמורה להתבטא במספר האינצ'ים בעיתון. חבל על הכספים דאבדין ולא משתכחין. גם להם יכולות להיות מטרות טובות יותר. 

סטירת זקנים בניין

השיח החברתי סער השבוע גם סביב הסטירה המצלצלת שהעניק השחקן ויל סמית למנחה טקס האוסקר, כריס רוק, בעיצומו של הטקס. וכל כך למה? מסתבר שאשתו של סמית, ג'יידה, חלתה בתקופה האחרונה במחלה אוטואימונית שגורמת לנשירת שיער. רוק חשב משום מה שזו עילה ליופי של בדיחה וכך מצא את ההזדמנות לומר שסמית נראית כמו 'ג'י איי ג'יין 2' (סדרת טלוויזיה שהגיבורה שלה קירחת). 

בדיחה קורעת. אם לא נשכבתם מצחוק, משהו כנראה פגום בחוש ההומור שלכם. 

סמית', מכל מקום, לא חשב שהבדיחה על חשבון מחלתה של אשתו נורא מצחיקה. הוא עלה לבמה והחטיף לרוק סטירה עוצמתית. מאותו רגע נחלק העולם לשניים: המחנה הטוען ששום פרובוקציה לא מצדיקה אלימות והמחנה הטוען שיש מצבים שבהם סטירת לחי היא דווקא דבר בעיתו. 

אני, במקרה, ממש לא חובב אלימות אבל במקרה הנוכחי אני שייך למחנה השני, זה שתומך בסמית'. כן, אחרי שאמרנו את המובן מאליו, שאלימות היא לא דרך לפתור בעיות, צריך גם לומר את הסייג שאמור להיות מובן מאליו: לכל כלל, גם החשוב ביותר, יש יוצאים מן הכלל. כן, גם הכלל נגד אלימות צריך להיות מסוייג: תלוי מהי רמת הפרובוקציה ומהי רמת האלימות. במקרה זה, מדובר בשיימינג מהסוג המכוער ביותר. 

ברוך השם מעולם לא איבדתי את שיערי, אבל אני יכול לשער שעבור אישה, בוודאי דמות ציבורית מהסוג של ג'יידה סמית' (שיש לה מעמד תקשורתי מצד עצמה), מחלה הכרוכה בנשירת שיער מביאה איתה ייסורי גוף, ובוודאי ייסורי נפש קשים. בכל אופן הסיכוי שזה מה שהיא חוותה הוא בוודאי גדול ולכריס רוק לא היתה שום דרך לדעת שאין הדבר כך.  

במצב כזה, סיפור בדיחה הלועגת לאדם המצוי במחלה, מבלי שיש לך ידע ברור שאותו אדם האדיש, או אולי אפילו נהנה, מ'הומור שחור' אודות מחלתו (ויש בהחלט גם כאלה), הוא אחד הדברים היותר נבזיים שאדם יכול לעשות לאדם אחר. בוודאי כשהאירוע מתרחש לפני קהל של מיליונים וביניהם כל המילייה החברתי של קורבן המחלה. מול פרובוקציה כזו, סטירת לחי – ודווקא כזו שתעשה מול כל הקהל שהיה עד לעלבון – היא תגובה בהחלט סבירה. אילו סמית' היה יורה ברוק, היה בהחלט מקום להזדעזע מהתגובה הלא פרופורציונלית. אבל סטירה? 

כמה ימים לפני טקס האוסקר נכחתי באזכרה לבנו של חבר, צעיר בן 23, שהתאבד לפני כחודש. באומץ רב, חשף האבא בימי השבעה וגם באזכרה, את המשבר הנפשי אליו נקלע בנו, שאובחן כלוקה באספרגר, והילדים בכיתתו שבבית הספר היסודי התעללו בו בשל כך. שנים של עבודת שיקום אינטנסיבית וקשה נדרשו כדי לחלץ את הבן מכאבו. והנה, לאחרונה התברר שאירוע מסוים פתח את הטראומה מחדש, והבן כבר לא יכול היה לשאת את הכאב, והוא נטל את נפשו בכפו. 

מישהו יכול לומר שלאותם ילדים מתעללים לא היו מגיעות כמה סטירות? הגיע הזמן שאנשים יבינו ששיימינג היא פעולה אלימה באופן נורא, ומי שנוקט בה, גם אם רק התכוון לספר בדיחה, עלול לחטוף חזרה.