לאחד מהסמינרים למדיניות שיזמתי בעבר הזמנתי אינטלקטואל אמריקני בולט שעוסק במדיניות חוץ. יחד עם הסטודנטים קראנו את "המלחמה הפלופונסית" של תוקידידס, יצירת מופת היסטורית המתארת את המאבק המסועף, הממושך והמורכב בין אתונה לספרטה בשליש האחרון של המאה החמישית לפנה"ס.
אחד הקטעים המפורסמים בספר הוא דיאלוג, הידוע בישירותו הריאליסטית, בין אתונה לשוכני האי מֶלוס. האתונאים מסבירים למֶלים שעליהם להישמע להם, מכיוון שהם החזקים. המלים האומללים מעלים טיעונים מוסריים, היסטוריים ומדיניים משכנעים וצודקים, אבל האתונאים אדישים להם; יחסי הכוחות מייצרים סדר היררכי, הם קובעים, שבו מוטב לתושבי האי להבין ש"החזקים עושים מה שביכולתם, והחלשים מצייתים".
הקריאה בטקסט הייתה מעניינת והדיון קלח, עד שלפתע הבהיר המרצה, הידידותי לישראל, שהדברים אנלוגיים לארה"ב ולישראל: מעצמה עולמית מול מדינה זעירה; לפיכך אם האמריקנים דורשים, מוטב לישראל לציית. אפשר היה לשמוע את הלב של הסטודנטים – שהיו גאים בעצמאותם המדינית לפחות כמֶלים – מחסיר פעימה. הם התקשו להסתיר את תסכולם לנוכח נקודת המבט האמריקנית האמיתית, המוצנעת לרוב מאחורי חיוך מנומס.
האמריקנים הם אכן אימפריה מוזרה. הם אינם שואפי התפשטות, ולא מנצלים כמעט את כוחם העצום. בזירה הבינלאומית הם מתנהלים בחביבות, ממעטים להתעמת, ונדמים כמעט כלא ריאליסטים. אבל לא כדאי לטעות, לאמריקנים הבנה מפוכחת מאוד של מפת האינטרסים העולמית שלהם. ישראל חושבת באופן מקומי, האמריקנים חושבים גלובלית. הם מעצמה הגמונית, שלרוב משחקת יפה והוגן, מכבדת את האינטרסים המקומיים, רומזת בדיפלומטיות במקום לדרוש, ומעדיפה שכנוע ושיתוף פעולה; אבל הם לעולם לא שוכחים, ולו לרגע, מי הבוס.
כדי להבין כל צעד אמריקני, אם כן, צריך לשאול: מה הם רוצים באזורנו? ביחס לממשל הפרוגרסיבי הנוכחי, התשובה הכפולה ידועה היטב: הסכם גרעין עם איראן והסכם שלום עם הפלסטינים. זהו הרקע שמסביר את ה"פסגה" שארגן בנגב (במטרה להימנע מירושלים) שר החוץ יאיר לפיד, עם בחריין, מרוקו, האמירויות, מצרים, ומזכיר המדינה האמריקני בלינקן.
המטרה הפלסטינית ברורה וגלויה. לקראת המפגש הוציאה מחלקת המדינה מסמך כפול של תמיכה בישראל לצד תמיכה בפלסטינים. בשהותו כאן נזף בלינקן בישראל על אלימות המתנחלים (דיבה שהופכת לשגורה), נפגש עם אבו־מאזן, הבהיר ש"ארה"ב מחויבת לבנייה מחדש של היחסים עם הרשות הפלסטינית והעם הפלסטיני", והצהיר על מענק של חצי מיליארד דולר.
אבל הסיפור העמום והחשאי, החשוב והבהול יותר, על סף חתימת הסכם הגרעין, הוא הסוגיה האיראנית. ברור שהאמריקנים, מבחינתם, לא באו למפגש שיעכב את מימוש מטרותיהם המרכזיות. נהפוך הוא. הם הגיעו מתוך הבנה חד־משמעית שהמפגש יסייע להם לקדם את הסכם הגרעין. לדאבון הלב, הם צודקים.
לא כדאי לטעות, לאמריקנים הבנה מפוכחת של מפת האינטרסים העולמית שלהם. ישראל חושבת באופן מקומי, האמריקנים חושבים גלובלית
בכירים אמריקנים מדווחים שבלינקן הרגיע את הנוכחים במפגש שהממשל יֵדע להתמודד עם איראן. בדיפלומטית הפומבית של בלינקן זה נשמע כך: "אזור יציב ומשולב יותר נותן לנו בסיס חזק יותר להתמודד עם איומים", ו"כשכנים, ובמקרה של ארה"ב, כחברים, נעבוד יחד להתמודד עם אתגרים ביטחוניים משותפים, כולל אלו מאיראן ושלוחותיה". המסר הדיפלומטי של בלינקן קל להבנה – שיתוף הפעולה בין מדינות הסכמי אברהם צריך להרגיע אותן ולאפשר לאמריקנים להתקדם בהסכם הגרעין.
זו, אם כן, משמעות הפסגה. האמריקנים היו מודאגים מקואליציה אנטי־איראנית שנרקמה מאחורי גבם, מורשת מתקופת נתניהו וטראמפ (הממשל דאז אפילו ניסה, בחוסר הצלחה, להקים מעין "נאט"ו ערבי"). לפיד, בשירות בלינקן, הכניס אותם לתמונה והקהה את שיני המתנגדים. בתקופת טראמפ, הקשר שיתוף הפעולה היה עצירת איראן, אך כעת הוא הפוך בתכלית: ריכוך ההתנגדות לממשל האמריקני באמצעות מצג של שיתוף פעולה והגנה הדדית, כדי לאפשר חתימה קלה ונוחה יותר על הסכם הגרעין.
ישראל, אם כן, העניקה לאמריקנים הזדמנות לפורר את ההתנגדות להסכם. המפגש המשותף הקנה לאמריקנים שליטה בקואליציה האנטי־איראנית, שלא הייתה להם כשהייתה עצמאית. לפיד הפך אופוזיציה מתנגדת, פעילה וחשאית, לשקופה, מרוככת ונשלטת. מבחינת האמריקנים הפסגה הפכה את המדינות ממשתפות פעולה זו עם זו נגד האינטרס הפרוגרסיבי בוושינגטון, למשתפות פעולה עם הממשל. מבחינתם הצלחה רבתי.
אכן, אין הפתעות
המתווה המרכך של בלינקן ברור למדי: האמריקנים ייתנו מימון הגנתי, כמה מחוות כמו אולי השארת משמרות המהפכה ברשימת ארגוני הטרור – בזמן שמפקדי אותו ארגון טרור מקבלים גרעין, לגיטימציה, ומאות מיליארדי דולרים – המדינות יתגאו ב"שיתוף פעולה אזורי", והסכם הגרעין ייחתם בשתיקה אזורית. למסיבה שכזו אין פלא שבלינקן הופיע בשמחה. לו היה סבור ולו לרגע שהפסגה הזו לא תקדם את הסכם הגרעין, הוא לא היה מגיע, והפסגה, שנועדה לשרתו, כלל לא הייתה מתקיימת.
ואומנם, בלינקן יכול לסמוך על יאיר "אין הפתעות" לפיד ובני "דלתיים סגורות" גנץ בעיניים עצומות. הם הבהירו לדמוקרטים מיומם הראשון שמטרתם לרצות אותם. הם משתפים איתם פעולה בשקיפות והתמדה, בניגוד גמור ליחסם לציבור הישראלי. לנו לא מספרים דבר. איננו יודעים אילו הבנות, הסכמים ושיתופי פעולה יש בין בלינקן ללפיד וגנץ. ה"דלתיים סגורות" בעבורנו, וכלפינו אין מדיניות של "אין הפתעות". לנו מוכרים סיפורי בדים ותעמולה שקופה, מפני שהממשלה הישראלית הפכה לסניף של הממשל האמריקני, והציבור הישראלי הוא בקושי ניצב במחזה.
בכל זאת, יש להודות שה"פסגה" האמורה בנגב היא בהחלט אירוע היסטורי ייחודי. הממשלה הנוכחית לא רק מפקירה את האינטרסים הלאומיים שלנו, היא מסייעת בפועל לאמריקנים להשיג את שלהם, כולל הסכם הגרעין שמהווה איום קיומי עלינו. מדובר בהפקרות מדינית בממדים שאפילו שמעון פרס, מודל החיקוי של לפיד, לא חלם עליהם.
האמריקנים מצידם מבינים היטב את המשחק. הם קוראים את האיתותים הצייתניים של לפיד, ומכינים אותו לכהונתו כראש ממשלה. הם יסגרו את העניין האיראני כעת, ומולו יקדמו את הסוגיה הפלסטינית. לפיד יזכה מהם לכיבודים נהדרים על שירותו הנאמן. הכיבודים הללו יוצגו לציבור כהצלחה מדינית מסחררת. בפועל, הכיבוד העיקרי בארוחה הבינלאומית שמתבשלת כאן – הוא ישראל.
