הדרך לניקיון הרשתות החברתיות מטרור היא לא בהפעלת צנזורה

צריך לפרק רגע את המושג הזה, "פיגועי אווירה". האווירה הזו, שמחזירה אותנו לתקופות של שכול ומוות, היכן היא מיוצרת? כיצד היא מתפשטת? מהם המוליכים שלה?

התשובה הנכונה נמצאת ממש מתחת לפנס – הרשתות החברתיות. לא צריך להיות חוקר ניו־מדיה דובר ערבית כדי לראות שקבוצות פלסטיניות רבות בפייסבוק מתנהלות במין דארק־נט רוויית דם, ספוגת כמיהת מוות, הערצת שהידים ושלהוב יצרי רצח. הרשת החברתית שנועדה במקור לחבר בין אנשים, דעות, רעיונות ותרבויות, נתהפכה על פניה. היא היא צלחת הפטרי שעליה צומחות פטריות הטרור הרעילות.

כבר שנים המדינה מנסה לבוא איתה בדברים, אולם החברה מקליפורניה מגלגלת עיניים ולא באמת מתאמצת לייבש את הביצה. פייסבוק מסירה תוכן פוגעני בעיקר כאשר הוא כתוב בעברית. המדיניות שלה מול הפלסטינים מבטאת שילוב קטלני שבין סלחנות פרוגרסיבית כלפי "מוחלשים", גזענות של ציפיות נמוכות, ובעיקר אינטרס כלכלי מובהק – פייסבוק צריכה את התנועה ("טראפיק") שההמונים מייצרים לה לצורך השאת הכנסותיה מפרסום. דף הפייסבוק של המחבל דיא חמארשה לדוגמה, כולל עשרות פוסטים לאומניים רעילים. אילו פייסבוק הייתה מוחקת את כולם, לא היה לשהיד מה לעשות ברשת החברתית.

חוק הפייסבוק ששר המשפטים גדעון סער מקדם ("הצעת החוק למניעת הסתה ברשתות החברתיות"), מבקש לטפל בתופעה באמצעות התערבות ממשלתית. על פי החוק – שאושר בוועדת השרים לחקיקה אולם טרם הושלמו הליכי חקיקתו בכנסת – הפרקליטות תוכל לפנות (באישור היועמ"ש) לשופט בית המשפט המחוזי, ולבקש ממנו להוציא צו להסרת תוכן פוגעני שפורסם ברשת.

קבוצות פלסטיניות רבות בפייסבוק מתנהלות במין דארק־נט רוויית דם, ספוגת כמיהת מוות והערצת שהידים

ייתכן שהחוק יועיל, אולם הוא סובל מכמה ליקויים: הוא לא מותאם לקצב הפעילות ברשתות ולהיקף שלה (פרק הזמן הקצר ביותר להוצאת צו כזה הוא שלושה ימים), הוא ידרוש הקצאת תקנים מרובים למעקב אחר השטף האינסופי ברשתות הפלסטיניות, ההגדרות שלו עמומות ולא ממוקדות בטרור דווקא, ובעיקר – כערוץ צנזורה ממשלתי אלטרנטיבי הוא מעלה קשיים במישור הדמוקרטי, ועשוי להתגלות כבומרנג שיצמצם את חופש הביטוי במקרים שבהם הוא נחוץ.

אני מרשה לעצמי להעלות פה הצעה, שעשויה להשיג תוצאה טובה, מהירה ואפקטיבית, בלי מעורבות ממשלתית ובלי להסתבך בסוגיות חוקתיות של צנזורה וחופש ביטוי. האינטרס של הרשתות הוא בעיקר כלכלי, והדרך לניקיון הרשתות מהסתה לטרור צריכה להיות כלכלית אף היא. כמו במאבק בארגוני פשיעה וכמו במאבק בהלבנת הון: ברגע שלא ישתלם לרשתות להשאיר את התוכן הרעיל, הוא פשוט לא יהיה שם.

שינוי חקיקה קטן עשוי לאפשר לנפגעי הפיגועים ומשפחותיהם לתבוע ישירות את הרשתות החברתיות בגין תרומתן ל"אווירה" שגרמה למחבל לצאת למסע ההרג. כידוע, רוב תביעות הנזיקין מוגשות בגין "עוולת הרשלנות", ובלשון החוק: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או לא נקט במידת זהירות.. הרי זו התרשלות". כדי לחייב אדם בנזיקין, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות כללית במקרה המדובר, שהמזיק התרשל והפר את חובת הזהירות, שנוצר נזק שאפשר לכמת, ושהוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. במצב החוקי הנוכחי קשה מאוד להוכיח קשר סיבתי בין ההסתה ברשתות לנזק, ואת זה תיקון החקיקה ישנה.

סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע כי "לעניין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם – יהא חב עליהם". לסעיף הזה נציע להוסיף הגדרה: "'מסייע' – לרבות בעלים של רשת חברתית המפעילה פיקוח על תוכני המשתמשים ואשר לא מנעה פרסום הסתה לאלימות על רקע לאומני". הסבר: אנחנו לא רוצים לעודד רשתות חברתיות לפקח על תכנים, כי אנחנו בעד חופש ונגד השתקה שנזקה רב על תועלתה, ולכן אנחנו מחילים את החוק רק על רשתות שבחרו להפעיל פיקוח על תוכני המשתמשים (כמו פייסבוק וטוויטר, אחרי שנטפל בהן נחשוב על רעיון חדש מול טיקטוק) אך משום מה בחרו שלא למנוע הסתה לאלימות על רקע לאומני.

תארו לכם שמשפחות הנרצחים מבני־ברק יזכו בתביעה בגובה עשרות מיליוני דולרים נגד פייסבוק בגין תרומתה לשלהוב היצרים של המחבל. פייסבוק תבין מהר שהיא עומדת להיפגע אנושות, וההתנהלות שלה בזירה הפלסטינית תשתנה מן הקצה אל הקצה (ותודה לפרקליטים מהשירות הציבורי ולעו"ד ברק קדם שסייעו לי בסיעור המוחות).

מה שמותר למדינה

"חרם אקדמי־תרבותי מהווה סתימת פיות במובן הפשוט של המילה, מונופול של דוכן אחד ויחיד בשוק הדעות, אנטי־תזה מובהקת לחופש הביטוי ולרעיון של שוק דעות חופשי", ציטטה השופטת יעל וילנר את חברה יצחק עמית. "החרם התרבותי־אקדמי על ישראל, נועד לשתק ולהשתיק את הביטוי הפוליטי, לכפות דעה אחת ו'אמת' אחת". למרות התובנה הפשוטה הזו החליטה וילנר לכפות על שרת החינוך להעניק את פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך, שקרא לחרם של האיחוד האירופי על מוסדות אקדמיים הפועלים באזורי לב הארץ.

 

החלק המעניין בפסק דינה של וילנר מופיע בסוף, תחת הכותרת "אחר הדברים האלה". וילנר עונה לביקורת שמתח עליה השופט סולברג, וטוענת שההחלטה שלה איננה אקטיביזם שיפוטי על סטרואידים. בלשונה: "מסקנתי אינה מבוססת, אפוא, על עילת הסבירות במובנה הרחב, אלא על עילת הסבירות בלבושה המקורי והרזה, אשר מתייחסת להחלטות לא־רציונליות של הרשות".

המדינה יכולה לעשות פעולות המהוות פגיעה בביטחון הלאומי בשל אינטרסים עלומים או רחבים יותר. אם אזרח יעשה את הפעולות הללו על דעת עצמו, הוא יואשם בחתרנות או בבגידה

כזכור, הנושא שאליו התייחס גולדרייך בעצומה שפרסם, הוא תוכנית "Horizon 2000" של האיחוד האירופי, שעניינה שיתוף פעולה מדעי ותעשייתי בהיקף של כ־95.5 מיליארד אירו בין האיחוד לממשלת ישראל. וילנר מסבירה שישראל רצתה מאוד את הכסף האירופי, ולכן חתמה על ההסכם אף שהופיע בו סעיף כניעה שבו התחייבה שלא להשתמש בכספים למחקרים אקדמיים הנערכים ביו"ש. לטעמה, החלטת שרת החינוך למנוע את הפרס מגולדרייך "איננה רציונלית": אם המדינה עצמה חתמה על ההסכם, איך אפשר לבוא בטענות לפרופסור?

מה שמוקשה פה זו הרציונליות של וילנר, שהרי על פניו תוצאות האירוע מוכיחות את ההפך הגמור: החרם של גולדרייך וחבריו הועיל, ישראל התקפלה, וחתמה על הסכם כניעה מביש מול האיחוד האירופי. מה זה אם לא הוכחה ניצחת שמאמצי החרם של תנועות ה־BDS הם איום ממשי שהמדינה צריכה להילחם בו?

הולמים דבריו של סולברג: "אין מדובר בהבעת דעה בעלמא, כי אם בעשיית מעשה לשלילת שיתוף פעולה ומימון כספי ממוסד אקדמי מוכר, וזאת כשהוא־עצמו (גולדרייך; י"י) הגיע למעמדו בזכות המדינה והאקדמיה הישראלית, ונהנה מחסותה וממשאביה. אין להלום פגיעה בחופש המחקר האקדמי, בּאִצטלה של שמירה על חופש הביטוי. קריאתו של פרופ' גולדרייך לחרם חותרת תחת תכליתו של פרס ישראל לעודד יצירה ישראלית, מצוינוּת ומחקר, והיא נועדה לגדוע את חופש היצירה, למנוע התחדשות".

מה שעוד חסר בפסק הדין של וילנר הוא הבחנה בסיסית בין סמכותה של המדינה ביחסי החוץ שלה לזו של האזרח: המדינה יכולה לצאת למלחמה, לוותר על שטח, למסור סודות מודיעין, למכור נשק, לפתוח שגרירות במדינת אויב, להחזיר שגריר מטורקיה, ובאופן כללי לעשות כל מיני פעולות המהוות פגיעה בביטחון הלאומי בשל אינטרסים עלומים או רחבים יותר. אם אזרח יעשה את הפעולות הללו על דעת עצמו, הוא יואשם בחתרנות או בבגידה. כיצד העובדה שהמדינה הסכימה להיכנע לתכתיבי חרם משיקולים כלכליים, מתירה לאזרח לקדם חרם נגד המדינה?

יתרון האור

את הצל"ש השבועי צריך להעניק לגדעון סער, שהצליח לרתום את שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים להסכים לעריכת שימוע פומבי למועמדים לשיפוט בערכאה העליונה. אומנם יש מקום לשאלות על המתווה המוצע: מדוע לא ייערך השימוע בכנסת בדומה לנעשה בארה"ב; מדוע לעגן את המהלך רק בתקנות כללי השפיטה תשמ"ד־1984 (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים), ולא בחקיקה ראשית; האם יתאפשר זימון עדים וחקירתם, ועוד. ועדיין, הרפורמה הזו היא הישג עצום לדוגלים בחשיבות הגיוון של הרכב השופטים בעליון.

אומנם רק שרת המשפטים הבאה (איילת שקד, בהתאם להסכם הקואליציוני) תיישם את התקנה החדשה, אולם גם תיקון צופה פני עתיד הוא בשורה חשובה. להבא, אם שר משפטים יבקש למנות מועמד המוצג כשמרני אך לא מוכיח הבנה מעמיקה במשפט ציבורי וחוקתי – כפי שעשה גדעון סער עם עו"ד יחיאל כשר – השימוע הפומבי יציף את זה. השימוע יכול גם לתרום בהפניית זרקור על עמדותיהם של מועמדים בעלי תפיסות פרוגרסיביות קיצוניות, כפי שאירע לא מכבר למועמדת של ביידן לעליון בארה"ב. בתגובה לשאלה "האם את יכולה לספק הגדרה למילה 'אישה'", ענתה השופטת ג'קסון "לא, אני לא יכולה. אני לא ביולוגית".