הם קוראים לזה השראה. כמו הנסיכה דיאנה, כמו אלברט איינשטיין, כמו סטיבן הוקינג – רק עם קלצ'ניקוב וסכין חדה. את שובל מעשי החסד מחליף שביל דמים; את מקומו של המאמץ האינטלקטואלי לקידום האנושות תופסת רצחנות ברברית. פיגוע גורר פיגוע, חבר מביא חבר. השראה. שבוע אחד, 11 נרצחים, שלוש ערים. בכל עיר כמה זירות, ובעצם זירה ים־תיכונית אחת מדממת כבר 150 שנה.
אומרים שזה בגלל הרמדאן, "ושמחת בחגך" גרסת האסלאם הקיצוני. מדברים גם על יום האדמה. ועל העוני. ועל תאוות החירות. ועל טרור יחידים בעקבות סכסוך בתוך המשפחה. טרור מותאם־קטגורית לכל דורש, עטוף בתירוצי הלבנה. כדי למצוא היגיון, כדי להכניס למסגרת, כדי לעשות הקבלה. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו דוקר הוא לשלום. אז לפעמים זה לכבוד החגים שלהם, ולפעמים לרגל הרגלים שלנו; פעם לציון ימי האבל, ופעם ופעמיים ושלוש לציון השגרה.
ההוא של יום שלישי שעבר היה בדואי מהדרום, ושל שלישי הזה היה פלסטיני מהמזרח. הבחורים של יום ראשון הם חבר'ה מהמשולש שבצפון, ואיזה מזל שבמערב אין כל חדש. רק ים, שמיים ושקיעה. ושוב אלו הם חיינו בזמן האחרון. יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון. ופוליקר כבר משך כתף כששר שזה עולם יפה ממש, וזה מזרח תיכון חדש. ומי שחתום על הנוסחה הנאיבית של שטחים תמורת שלום כבר לא איתנו, והצאצאים האידיאולוגיים שלו במשרד לביטחון הפנים דואגים שלא נרגיז מדי את הפורעים בהר הבית, שלא נשבש להם את שמחת החג. שנאפשר את קורבן הרמדאן על הר קודשנו ובערי א־לוהינו. שנוריד פרופיל, שלא נסתובב עם מצח גבוה וגם לא עם צוואר בולט. שנתכופף קצת יותר, אם דחוף לנו לא להיות הגרון המשוסף הבא. ופוליקר כבר הלחין לנו את המציאות המדממת הזו לפני שני עשורים. ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה, מי הבא בתור ומי בתור הבא. וכבר אז ציין המשורר שזו לא האש זה הגפרור, אז למה רק אצלנו זה עוד לא ממש ברור?
להעניש את המעניש
לא סמל "המעניש" על בגדי אחד המפגעים בחדרה, ולא מיתוגם כאנשי דאעש, הצליחו לטשטש את זהותם המרכזית של השניים: ערבים־ישראלים. מחנה אחד ביקש להרחיק את המגזר כולו מהזירה. מחנה אחר דרש לבוא איתו חשבון. וזה קל, בואו נודה. קל מאוד. הרי את החיבור בינם ובין הפלסטינים הם עושים בעצמם: כתיב בתעודה הכחולה "ערבי־ישראלי", קרי "ערבי־פלסטיני". ואם האויב של האויב שלך הוא חברך, אז מהו החבר של האויב שלך? איפה הוא יושב בתוך הנוסחה?
הצאצאים האידיאולוגיים של חבורת אוסלו מבקשים שנרכין ראש ולא נתבלט עד יעבור זעם. אבל אז, אנחנו יודעים, יגיע הזעם הבא
אז כבר יש קריאות בימין לגרש, ולאסור, ולמוטט. ויש דרישות בשמאל להבין, ולהכיל, ולחבק. ובתווך עומדת מדינה צעירה שמבקשת להשלים את מלחמת העצמאות שלה ולנצח בה. וכמו שהיא נדרשת לשמור על צביונה היהודי, כך היא מתבקשת להגן על אופייה הדמוקרטי. היא לא יכולה לעשות את זה כשהיא עוצמת עיניים מול טרור גואה בערים היהודיות, ולא תוך התעלמות מקרבות רחוב יומיים בערים המעורבות, אבל גם לא בעזרת ענישה קולקטיבית על רקע אתני. דווקא הימין, המבקש לשמר את ארצו, לא יכול להרשות לעצמו לוותר על אופציית הדו־קיום המקומי. אם הוא רוצה לסלק אותם, הוא ייאלץ לוותר גם על חלקים מארצו. אם הוא רוצה אותה, הוא מוכרח לקבל אותה על יושביה.
זה לא אומר בשום אופן שצריך להכיל טרור מתוצרת ערבית־מקומית, ובטח לא להשלים איתו. לרשותה של מדינת ישראל שורה של חוקים שאמורים להגן עליה מפני טרור פנימי מצד אזרחיה, ואם לא די בהם – ראוי שתעבה אותם. היא צריכה להוציא מספרי הלימוד במגזר המדובר כל הסתה נגדה, כל סילוף של ההיסטוריה שלה וכל תדלוק של רעל חינוכי נגד קיומה. לפני שהיא נדרשת לטפל במפגעי העתיד, עליה לקטוע את הטפטוף העוין שהם ניזונים ממנו בבית גידולם.
אם יש מסיתים, מפגעים וסייענים שמבקשים לחבל באזרחיה על רקע לאומני, ישראל צריכה להכריז עליהם כבוגדים, ולנהוג בהם בהתאם. את ההגדרות המדויקות כבר יש לה בחוק העוסק בבגידה: "סיוע לאויב בשעת מלחמה", "פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה", ועוד לא אמרנו מילה על סעיף "הפצת תעמולה תבוסתנית" שדוקרת אותה בליבה.
מדינת ישראל צריכה גם לנתב כוחות צבא שיתגברו את עבודת המשטרה. ככלות הכול, רוח צה"ל קובעת כי מטרתו היא "להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה". זה אמור לכלול גם אויב שפועל מתוכה.
ישראל צריכה לסכל מודיעינית את הפיגועים, אבל גם לחסל את המוטיבציה להוציא אותם לפועל. היא צריכה לטפל באש ולשבור את הגפרור דווקא כדי להגן על מי שרוצים לחיות כאן בשלום, בחברה אחת בריאה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
