לפני שבועיים דפדפתי איזה ערב באתרי חדשות, ושם, בין כל הכותרות המדכאות על המלחמה באוקראינה, נתקלתי בידיעה שתפסה לי את העין: השחקן זוכה האוסקר ויליאם הארט מת בגיל 71. אז נאנחתי אנחה עמוקה ואמרתי בשקט, חבל על דאבדין ולא משתכחין. עכשיו, שלא תחשבו אותי לאיזה אחד שבקיא בשמות של שחקני קולנוע ומתאבל על מותם. ממש לא. ואפילו שביומיום שלי אני עוסק בקולנוע, ואפילו שבשנתיים האחרונות כתבתי תסריט לסרט באורך מלא, אני לא אחד שמזהה שחקנים וזוכר שמות ובקיא בפילמוגרפיות וכל זה. בדיוק להפך. אבל הפעם זה היה שונה.
אצל בחורי ובוגרי ישיבות הרבה דברים עובדים הפוך, בעיקר בכל מה שקשור בענייני תרבות והשכלה כללית. כי אין לך איזו היכרות סדורה עם ענייני העולם החיצון, זה לא שגדלת בבית על שלום חנוך, ממש לא. אבא שלך אפילו לא יודע מי זה שלום חנוך. אבל ערב אחד חזרת מפגישה חמישית בקפית בגן הבוטני – בנצי שם בדוי תמיד עושה שם את הפגישות החמישיות שלו וממליץ לכל הציבור לעשות את זה גם, כי יש שם שקט ואין שם הרבה זוגות שנפגשים והכי־הכי חשוב: יש שם אגם! והאגם הזה מייצר אווירה פסטורלית. ככה בנצי שם בדוי אומר. ולך תתווכח איתו שהאגם בגן הבוטני תמיד נראה לך כמו שלולית שיצאה מפרופורציות ומה לה ולפסטורליה. אבל בנצי אמר ובנצי יודע. אז אתה מסיים את הפגישה החמישית והלב שלך פרפרים, ובראש אתה כבר מתכנן את הפגישה השישית ואילו מילים בדיוק תגיד לה בהצעת הנישואין, מילים שיהיו מספיק רגישות ומספיק רומנטיות אבל גם כאלה שלא יבהילו אותה, כי בחורות סמינר טובות נבהלות מרומנטיקה, ככה המשגיח מדגיש בוועדים שלו על שידוכים. הוא אומר את זה במילים שלו כמובן, אבל אתה מספיק אינטליגנט להבין שלזה הוא מתכוון וגם מספיק תמים לחשוב שזה נורמלי ולגיטימי להיבהל מרומנטיקה. לא חשוב. אני גולש פה לנושא של הסרט שלי בכלל. בכל מקרה הפגישה ליד האגם נגמרת ואתה מתכנן תוכניות כמו למשל לבקש מאחותך את המצלמה הדיגיטלית שלה לתמונה שלכם בכותל, אבל בדיוק אז אתה מקבל טלפון מהשדכנית שאומרת לך אאוט אוף דה בלו שהבחורה התלבטה הרבה ואתה באמת־באמת בחור מיוחד אבל אבל אבל… אתה לא, איך נאמר את זה? היא מחפשת מישהו בסגנון קצת אחר. ואתה בולע את הרוק ומרגיש את השפתיים שלך מתייבשות והשדכנית אומרת, הלו? הלו? אתה שומע אותי? וברדיו של האוטובוס בדיוק מתנגן האקורדיון של ״אהבת נעוריי״ ואתה חושב על זה שהחיים שלך הם בעצם סרט. כי מה אהבת נעוריי עכשיו ולמה אין פה פרחים וכינורות דביקים שמנגנים? ואז בלי שאתה באמת מתכוון, השיר הזה הופך להיות חלק ממך. והשדרן אומר, זה היה שלום חנוך. ובשנה שאחרי כן אתה לומד בעיון את כל השירים של שלום חנוך ויש לך אפילו פשט ב״אל תקרא לי עם״, כזה שמוציא את שלום חנוך צדיק הדור.
אותו דבר עם ויליאם הארט. אתה יושב סדר ג׳ אחד, והחברותא שלך משום מה לא מגיע ואין לך חשק ללמוד לבד, אז אתה לוקח רק סיגריות ויוצא לשוטט בלילה החורפי, ואחרי שעה ארוכה אתה מגיע לרחוב שמואל הנגיד. על ספסל מונחת ערימת ספרים שמישהו זרק, אתה מפשפש בה, לוקח ממנה ספר בשם ״המצאת הבדידות״ וחוזר לישיבה. אתה קורא אותו בלילות הבאים ובוכה ומרגיש שהוא נכתב עליך והולך להשיג עוד ספרים של פול אוסטר. ואז לגמרי במקרה מישהי באיזה בית קפה רואה אותך קורא את ״מר ורטיגו״ ושואלת אם ראית את ״עישון״, ואתה אומר לה שלא, אז שבוע אחר כך אתה מבקש מנתי שיוריד לך את הסרט הזה ונתי אומר לך שזה נראה סתם סרט משעמם, אבל אתה סומך על הטעם של ההיא מהקפה יותר מאשר על הטעם של נתי, וצופה בסרט באיזה ליל שישי ומבין שהחיים שלך השתנו.
אחרי שראית את ״עישון״ שוב ושוב, בין הזמנים אחרי בין הזמנים, אתה מבין שגם אתה רוצה לספר ככה סיפור, ויום אחד ישאלו אותך בבית ספר לקולנוע מה הסרט האהוב עליך, ואתה תגיד ״עישון״ וכולם יעשו פששש כזה שעושים לאנשים עם טעם ייחודי, אבל אתה בכלל לא התכוונת לעשות שום רושם, אתה בסך הכול ישבת בסדר ג׳ וחיכית לחברותא שלך שמשום מה לא בא.
