היו לי מלא טורים שרציתי לכתוב השבוע. הפסקתי לעשן. יש לי קמט חדש ליד העין. לימדתי את הזאטוטית לנסוע על אופניים. אבל אתם יודעים מה אומרים: האדם מתכנן טורים, ואלוהים יושב למעלה וצוחק. חשבנו שאנחנו דור עם פוסט־טראומה מתקופות הפיגועים הגדולים של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, אבל מתברר שאנחנו עוד רחוקים מהפוסט, אנחנו ממש בטראומה.
כשההיסטוריה חוזרת היא אוהבת לפזר רסיסי סמליות. בשבוע הקטלני הזה אנחנו מציינים גם עשרים שנה לליל הסדר הארור שבו בין קניידעל לגפילטע התפרץ לחיינו הפיגוע במלון פארק. יום אחריו היה עוד פיגוע נורא שמעטים מדי זוכרים: רצח משפחת גביש באלון־מורה. יום לאחר מכן כבר יצאנו למבצע חומת מגן. ההיסטוריה חוזרת.
השבוע הזה הזכיר לי אחרי הרבה זמן מה זה אומר ללכת ברחוב במודעות מלאה, אחרי שנים של הליכה אדישה עם העיניים בטלפון והאוזניים בפודקאסט. השבוע הטלפון נשאר בכיס, והעיניים סרקו לצדדים בחשדנות. עד כמה דבר פשוט וטריוויאלי כמו ללכת ברחוב בלי להסתכל לצדדים יכול להיות פריבילגי.
לבכות ולצחוק והקו הירוק
חישבתי לעצמי השבוע כמה פעמים שמעתי לאחרונה את המילה "חוֹמש". בכל הערוצים, המספר הוא בטח כמה אלפים. מדינה שלמה עוסקת בכמה עשרות אנשים שמתעקשים ללמוד תורה במקום שחשבנו פעם שאם נגרש ממנו יהודים יבוא משיח. יסלח לי מי שצריך לסלוח, אבל אין כמו חומש כדי להבהיר לעצמנו כמה היטשטשה פה תודעת האויב. מדינה עם אינספור אויבים עוסקת באובססיביות בהטרדת אוהבים. אומרים ש"השמיכה של המשטרה קצרה". מצטער, חברים, אנחנו כבר שנים לא מכסים את המקומות הנכונים – מתעסקים ב"אלימות מתנחלים" ובאיתמר בן־גביר וביהודים בהר הבית ובגרעינים תורניים ובכל דבר שיכול לספק לנו תירוץ טוב לזה שרוצחים אותנו.
חבר טוב מההתנחלויות שלח לי השבוע בעצב מהול בציניות, שעה אחרי הפיגוע בבני־ברק, את ההודעה "אחי, תהיו חזקים שם מעבר לקו הירוק". ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות או לצחוק ולבכות.
חשבנו השבוע שנוכל לפטור את עצמנו במילה אחת, "דאעש": לא כמו הטרור הטריוויאלי והמשעמם הרגיל שלנו. דאעש הוא אחר, שונה, חדש ומסתורי כמו ספינת פיראטים; זה לא אותו האיום שכבר מאה שנה מוצא דרכים לממש את עצמו על בשרנו. ואז אחרי באר־שבע וחדרה הגיעה בני־ברק, וחזרנו לקרקע השעמום הפלסטיני הרגיל.
ניסיתי השבוע לחשוב מה מכעיס אותי כל כך בגל הטרור הזה. הרי ידענו תקופות מדממות כאלה ואף יותר. מה שהכי מפריע לי הוא הסיסמא השחוקה של "תומכי טרור בממשלה". כן, לפחות בתקופות אחרות ידעתי שאין אף אחד בממשלת ישראל שמאחורי הגינויים שלו מסתתרת האידיאולוגיה של התנועה האסלאמית. הטענה הזאת נשמעת שחוקה? זה רק מעיד כמה מהר אנחנו מתרגלים למעשים שמוזילים את דמנו. כי בסוף מה הייתה הבעיה שלי עם שנות התשעים ורבין? לא זה שהיה טרור, רבין לא אשם בזה; מה שהפריע לי הוא שבזמן שהיה טרור רבין וממשלתו הכשירו טרוריסטים, ואת אחד הגדולים שבהם, ערפאת. לצערי, זו התחושה שלי גם לגבי הממשלה הנוכחית.
גיליתי השבוע שלממשלה הזאת יש דף מסרים אחרי פיגוע. אם אתה צריך דף מסרים אחרי פיגוע, משהו רקוב בממלכה שלך. כמה מבולבלת צריכה להיות ממשלה כדי שתצטרך דף מסרים אחרי פיגוע, ועוד כזה שמורה לחבריה להבדיל בין הפיגוע הישן והמשעמם של חמאס וג'יהאד ובין הפיגוע החדש והמרגש של דאעש.
כי צריך להמשיך
קראתי השבוע אנשי תקשורת שכתבו שרצף הפיגועים מזכיר להם את שנות התשעים. אותם אנשים נזכרים לרוב בערגה ברוחות השלום שנשבו מכיוון אוסלו הרחוקה אי אז, בשנות בברלי הילס 90210 ודודו טופז.
למדנו השבוע על גיבורים. יס"מניקים שיושבים לאכול בחדרה וברגע שהם שומעים ירי עוזבים את השווארמה, מעשה לא פשוט גם בלי קשר לפיגוע, ורצים בניגוד לכל אינסטינקט אנושי לזירת תופת שיכולה להביא למותם. אמיר מנוף־הגליל, שהביא לנטרולו של המחבל בבני־ברק – שוטר נוצרי מסתער בעיר חרדית על מחבל מוסלמי, לא בדיחה אלא סיפור חיינו. רבות דובר על ההודעה ששלח אליו אביו בליל הפיגוע, "אמיר תן מילה". בגבורתו הוא לא הגן רק עלינו היהודים, אלא גם על המקום היחיד כמעט במזרח התיכון שבו נוצרים כמותו יכולים לחיות בבטחה, בלי שדתם תסכן אותם. תודה אמיר.
ההליכות שלי בבני־ברק השבוע היו שונות קצת. אנשים חששו ממני יותר כי בכל זאת בלטתי קצת בנוף. אמרתי שלום ליותר אנשים שאני לא מכיר. התעכבתי לקרוא מודעות אבל טריות, ואפילו עצרתי לדקה ליד בית העלמין שנחפר בו קברו הטרי של אחד מנרצחי הפיגוע. קבר טרי, איזה מושג מוזר.
בבית עצרתי השבוע לא מעט ליד הדלת של חדר הילדים, והסתכלתי עליהם ישנים. חשבתי על אמא ואבא, וכמה היה קשה להם לגדל שלושה ילדים בעפולה מוכת הטרור של אז. עכשיו אני וד"ר זמרי אבא ואמא, שפוחדים לשלוח את הזאטוטית לחוג בלט כי לך תדע איפה זה יכה שוב, אבל בסוף כן שולחים, כי צריך להמשיך לחיות, ואנחנו עומדים ליד דלת המתנ"ס לבדוק שאף אחד חשוד לא מתקרב.
ניגשתי אליהם השבוע כשהם ישנים, כיסיתי קצת יותר קצת, נישקתי קצת יותר לח, ליטפתי קצת יותר לאט, ובעיקר קיוויתי שבעוד שלושים שנה הם יעמדו ליד הדלת של חדר הילדים שלהם ויוכלו להתעכב פחות כי שום דבר לא יזכיר להם כמה הכול רגעי בחיים האלה. בשורות טובות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
