באופן טבעי, פיגועים מעוררים אצלי אמוציות. מיד כשאני שומעת על פיגוע הלב מפסיק לפעום. זו באמת ההרגשה. הלב כואב, עוצר, לא מסוגל להמשיך לתפקד, חוזר כמעט באופן מוחשי לרגעים שבהם הכול נעצר אצלי.
זה קורה לי בכל פעם מחדש, ולא משנה אם אני שומעת על הפיגוע באמצע מסיבה לחברה, סרט עם הילדים או ארוחת ערב. זהו, אין אני. אני הופכת אובססיבית לעדכונים, לא מפסיקה לרענן את הדפים הראשיים של כל האתרים וכל הרשתות החברתיות, נכנסת ויוצאת מצ‘אטים בוואטסאפ, בקושי ממצמצת עד ששורפות לי העיניים ואני לא יכולה לדבר ולחשוב על כלום עד שאהיה בטוחה שהאירוע נגמר.
רצח יהודה דימנטמן הי“ד בחומש היה ביום ההולדת שלי, ונשאר איתי עוד ימים רבים אחרי. זה היה השיח בכל מקום. התחושה הייתה שזה עניין אישי, משפחתי. כולם מתלכדים סביבו, כולם מגויסים ומתודרכים כיצד להגיב ומה לעשות ואיפה צריך עזרה.
כל הסביבה שלי פעלה בעקבות הפיגוע. בהגעה להלוויה, לשבעה, לניחום, לבית ההורים, או בהקמת נקודת התיישבות חדשה כתשובה לפיגוע, חיזוק נקודה קיימת ועידוד תושבים לחזור ולעלות לחומש, או לאביתר, או לכל מקום שיסמל שלא נשקוט. שלא ניתן לפיגוע לחלוף מעלינו. שנוכיח שרצח יהודי בארץ ישראל יוביל מיד לתוצאה ההפוכה לזו שהרוצח רצה להשיג: העמקת שורשינו כאן בארץ.
אחרי הפיגוע הנורא ביום שלישי שעבר בבאר־שבע חשתי אשמה וכעס גדול, יחד עם חוסר אונים שהשבית אותי לגמרי. ארבעה אנשים נרצחו, כל אחד מהם עולם, בית, משפחה, קהילה, חברים. כל אחד כזה נרצח מסיבה אחת ויחידה. כי הוא יהודי. אה, סליחה יש סיבה נוספת: הוא גר כאן בארץ הקודש.
אבל איכשהו, בתוך שעות ספורות השקט השתרר בכל המעגלים הקרובים שלי.
דממה.
מדי פעם קפץ איזה פוסט או נכתבה איזו תובנה עצובה על אחד הנרצחים או בני משפחותיהם, מדי פעם איזו תמונה כואבת.
ניחום אבלים? למי יש זמן לזה. זעקה וכעס כלפי הממונים על ביטחוננו? פה ושם, בקטנה, לא יותר מהרגיל. חיזוק התיישבות? הקמת אביתר שבנגב? אף אחד.
אני יודעת, לבושתי, שאם הפיגוע הזה היה מתרחש בתחנת הדלק בעלי למשל, כבר הייתי רואה פה התארגנויות להקמת מעלה אביתר, אביתר איחוד ומאוחד ואביתר עילית.
במשך כל השבוע ישבתי ממורמרת ונרגנת, ממלמלת את דעתי הזו בכל מקום בו יכולתי, מתריסה כלפי כולם: איך אנחנו חיים בבועה, מבדילים בין דם יהודי לדם יהודי אחר, מתייחסים באדישות ובניתוק רגשי וגיאוגרפי לפיגוע שאירע בעיר בישראל, כאילו “זה שייך להם ולא לנו“.
יחד בזה
ואז אירע הפיגוע בחדרה, וליבי שוב לא עמד בזה. בעודי שרועה על הספה, מצייצת ומגיבה בכעס לציוצים טרחניים, מטושטשת לגמרי מבכי ומניסיונות נואשים להפסיק להרגיש את הכאב הגדול, החלטתי שדי.
די להיות קורבן.
די לזרוק אחריות על כולם, די לחשוב שאחרים צריכים לפעול כדי שאני ארגיש טוב יותר. הגיע הזמן לעשות מעשה בעצמי.
התארגנתי במיטב בגדיי, הצטיידתי בבקבוק מים, בשוקולד בלונדי קרמל מלוח ובארבע כתובות בבאר־שבע, ויצאתי לדרך.
לצאת לגמרי לגמרי לבד לנחם ארבע משפחות בעיר ענקית שאת לא מכירה זה לא עניין פעוט.
מה הם יגידו? מה יש לי לומר להם? כמה זמן זה ייקח? ואם לא יהיה שם אף אחד חוץ ממני? ואם זה יפיל אותי?
בעבר, מיד אחרי הפיגוע שבו נרצח רזיאל, הייתי מצרפת אליי כמה חברות ויחד יצאנו לנחם, כל משפחה ומשפחה. זה ריפא אותי ונתן לי ביטחון, נתן משמעות לחיי, חיבר אותי במין חוט כסוף של הזדהות לאדם אחר שחווה את מה שאני חוויתי.
הפעם נסעתי לבד. ידעתי שמסע מפרך מחכה לי, לא ידעתי כמה זמן הוא ייקח והעדפתי לבלות אותו לגמרי לבדי.
כשהגעתי לבית האבלים הראשון הבנתי עד כמה אני באמת חיה בבועה. נתתי למרחק הגיאוגרפי להטעות אותי ולתת לי תחושה שהשיירה המשיכה בדרכה, אבל החיים בדרום גועשים ופועלים.
כשנכנסתי ישבו שלוש נערות צעירות לפני האבלים. “אתן משפחה?“, שאלתי, והן ענו שלא. “באנו כי שמענו“. בצד אחר של החדר, שוחחו בחורי ישיבה עם אחד האבלים. כך היה גם בבית האבלים השני והשלישי. עם ישראל היה שם. יושב, מקשיב לסיפורים, מארגן צעדות, מחאות, מסדר ומנקה את מתחם השבעה, עושה משמרות קריאת תהילים.
לנחם ארבע משפחות במקביל זה לא קל.
לא כל שכן בעיר גדולה כשאין בהכרח קשר בין נרצח אחד לאחר.
אבל ניכר, אפילו מאוד, שהתמיכה והמשענת מגיעות מכל מקום ולא מרפות.
“תודה שהגעת“, אמרה לי אחת מן האבלות. ואני רציתי לומר לה תודה. תודה שאפשרתם להיות חלק מכם, תודה שיכולתי לנסוע כל כך רחוק רק כדי לחוות ולהרגיע את הלב, להראות לו שאי שם במרחק 111 קילומטר מהבית שלי, הלב עדיין פועם. אמנם טיפה יותר מהר מהרגיל, אבל הוא פועם ולא מעט אנשים פועמים איתו ביחד.
“תודה שדיברת“, היא המשיכה ואני שוב רציתי לומר לה תודה. שנתנה לי לפרוק קצת, לשחרר את הכאב והצער שלי, שאיכשהו מתחבר לזה שלה, שילך איתה עכשיו מעתה ועד עולם.
“תודה על העצות שנתת לי“, אמר לי אבל אחר, ובליבי מצאתי את עצמי אומרת לו תודה על שהקשיב ברוב קשב. תודה שנתת לי להיות שותפת גורל איתך, שהסכמת להתבונן בתוכך, בסיפור שלך ולהבין שבעצם מדובר בסיפור של כולנו.
ותודה על כך שאיך שלא יהיה וכמה שננסה להתנתק ולברוח, בסוף, לא משנה מתי, לא משנה איפה, אנחנו ביחד בזה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
