בתחילה חשבתי שזה קטע מוזר שלי, אבל אחרי כמה שנים גיליתי שהוא משותף לעוד אנשים. אני צופה בסרט אמריקני ישן, על המסך טום קרוז יושב במסעדת טריפה ומזמין לעצמו בשר ממקור מפוקפק. ובינתיים מבחינתי הכול בסדר, אני לגמרי מרוכז בעלילה. אבל ברגע שהוא עומד להכניס את הביס הראשון לפה, קול קטן באחורי הראש צורח: רגע, שכחת לברך!
אני יודע שזה לא כל כך רציונלי, כי גם אם הוא היה יהודי, לא ברור שעל בשר כזה אפשר בכלל לברך. וגם יכול להיות באופן עקרוני הוא כבר בירך בפעם הראשונה שניסו לצלם את הסצנה, ועכשיו הוא לא יכול כי זו תהיה ברכה לבטלה. ועדיין התחושה לא מרפה, כמו כאב פיזי, למה הוא לא מברך?
זה קורה בגוש עציון בכל שנה עם בוא השלג. כשפוקחים את העיניים לבוקר לבן הנפקח למלוא רוחב העין, ואז אחד הילדים שואל: מה מברכים? כי משהו בקונספט של הברכה הפך, אצל רבים, להיות מעבר לסתם מצווה או הלכה. זו צורת התנהגות אוטומטית, תגובה אינסטינקטיבית לסוגים מסוימים של אירועים. לא הופתעתי כשאחת מגיבורות הסדרה "עוד ניפגש", כאן11, סיפרה שגם שנים אחרי היציאה בשאלה, הברכה עדיין מחליקה מן השפתיים לפני האכילה. זה הולך יד ביד עם העובדה שאין לנו כל כך מושג מה אנחנו אומרים כשאנחנו מברכים. חבר לא דתי בצבא ביקש ממני פעם ללמד אותו את מה מברכים על מים. אין מצב, הוא הגיב, כשאמרתי לו את מילות הברכה, אתם הדתיים אומרים משהו הרבה יותר קצר. זה היה רגע קצת מביך, וניסיתי להסביר שזה עניין של אימון ותרגול, אבל האמת היא שהוא צודק. כשאנחנו מברכים אנחנו באמת עושים משהו מאוד אחר. אנחנו לא אומרים מילים מסוימות, מובחנות, אלא מייצרים תנועה או מחווה מסוימת.
יש ספרות תורנית נרחבת שמבקרת ואפילו לועגת לאמירה כזו של המילים, שאין בה לא צורה ולא כוונה. ואין לי שום כוונה להתווכח על הערך של ברכה מילה במילה, אבל במובן מסוים הדבר שאנחנו עושים בפועל כשאנחנו פולטים מלמול חסר פשר לפני האכילה הוא הרבה יותר עמוק ותשתיתי מאשר הברכה עצמה.
ג'קי לוי הציע פעם הצעה לאדם שרודף אחרי גנב ולא מצליח להשיג אותו. תגיד במהירות "רבי חנניה בן עקשיה אומר", יעץ ג'קי, ואם מדובר בבן עדות המזרח – הוא יעצור על כורחו, יעמוד במקומו ויגיד "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". גם אם ירצה לברוח לא יהיה לו סיכוי, זה חזק ממנו.
כי להיות אדם שומר מצוות זה דבר שדורש הרבה כוונה ומחשבה ותשומת לב, אבל זה אומר גם להיות מי שהמצוות חודרות לרבדים הקמאיים שלו. זה להכניס עוגייה לפה ואוטומטית לברך מזונות, ורק אחר כך להיזכר שכבר בירכת לפני שלוש דקות על העוגייה הקודמת. זה להיאבק בחודשים הראשונים של הקורונה בדחף להושיט יד אל המזוזה. זה לנשק בלי לחשוב ספר שנפל ורק אז לגלות שזה "קופיקו" בכלל.
לפעמים הרובד הזה נחשף דווקא ברגעים מביכים, שבהם אנחנו מגלים שהחלקים המודעים קצת מנותקים. כמו הרגע הזה בתפילת ליל שבת כשהיד מבקשת מעצמה לדפוק על החזה בברכת "סלח לנו", ואתה מנסה להסוות את התנועה בתקווה שאף אחד לא ראה. אבל דווקא ברגע הזה יש משהו מאד יקר ערך. במפגש עם השפה הדתית דרך הרפלקסים הפיזיים, כל עצמותיי תאמרנה.
יש תיאור בתלמוד הירושלמי של אמוראים שאומרים תודה על שהראש שלהם מתכופף מעצמו בברכת "מודים", כי הם עצמם לא לגמרי בטוחים מה הם אומרים ואיפה בדיוק הם נמצאים באותו רגע. אפשר לראות את זה כסוג של אירוניה עצמית מרירה. אבל כשכל הגוף שלי מתקומם מול טום קרוז שעוזב את השולחן בלי ברכת המזון, אני מכיר תודה אמיתית, על הרובד הלא מודע של תנועת ההודיה היהודית.
