שיחה עם האני החרדי שיכולתי להיות

בדרך כלל אני חושש להעלות טרמפיסטים, אבל משום מה החרדי הזה מצא חן בעיניי. עצרתי לו בתחנה ליד רמת בית־שמש.

"נעים מאוד", אמר לי בעודו נכנס למכונית, ומולל בזקנו הקצר, "אני חיים קליגר".

"אתה נראה לי מוכּר", אמרתי לו.

"כן", הוא אמר, "כי אני אתה. כלומר, אני אתה החרדי".

התבלבלתי לרגע. "מה זאת אומרת?"

"אני אתה", הסביר בסבלנות רבה, לפחות רבה יחסית לאופי שלנו. "כלומר, אני אתה – אם מסלול ההיסטוריה היה קצת שונה. למשל, אם סבא משה לא היה הולך לבני עקיבא, אלא לישיבה קטנה. או אם המורה רוני לא היה שולח אותנו להר עציון, אלא לסלובודקה".

"אז חזרת לשֵם קליגר, הא?"

הוא נבוך לרגע. "כך היה קל יותר לילדים להתקבל לחיידר", אמר בהתנצלות. "אבל זה כבר היה מזמן".

"כמה מזמן?"

"התחתנתי בגיל עשרים ואחת", אמר קליגר, "עשר שנים לפניך. אני היום ראש כולל, כותב מדי פעם דברי תורה בעיתון הליטאי 'קור ראשון', ואפילו פרסמתי סדרה מצליחה של ספרי ילדים: 'החתלתול הירש לייב משיב אבדה', 'החתלתול הירש לייב מכבד הורים', ו'החתלתול הירש לייב פודה פטר חמור לפי שיטת המהרש"ל'. יש לי שמונה ילדים, ויש גם נכדים, ברוך השם".

"אז בשביל זה באת לכאן? כדי להראות לי את יתרונות החיים החרדיים? אתה הדהוד של המחשבות שלי, על מה היה אילו?"

"ואולי דווקא אתה הדהוד של המחשבות שלי?" הוא שאל. מתברר שגם בתור חרדי נשארתי חוכמולוג.

"עזוב את זה", אמרתי, "אבל אם כבר אתה כאן, אשמח לשמוע את דעתך על החברה החרדית. אתה לא חושב שהיא קהילה קצת כושלת?"

"כושלת?!" התפלא קליגר הַכָּפיל, "מכמה אלפים בשנות החמישים, שכולם חזו להם הכחדה, הפכנו למאות אלפים. עם עוצמה חברתית ופוליטית, עם הנהגה רוחנית חזקה, ועם נוכחות מרשימה בחברה הישראלית. תראה את ההשפעה שהייתה להלוויה של הרב קניבסקי".

"אנשים אומרים שהתעצמתם רק משום שיש לכם הרבה ילדים".

"אתה יודע שזה טיעון מטופש", אמר בצדק. "גם במאה ה־19 היו לאדוקים הרבה ילדים", המשיך, "וכמעט כולם עזבו את הישיבות והצטרפו לציונים או לסוציאליסטים. כשהפכנו את החברה החרדית למסדר דתי הצלחנו לספק לצעירינו להט אידיאולוגי ועוצמה קהילתית, בעוד בחברה בחוץ הלהט הערכי התפוגג והקהילות התפוררו. זה סוד ההצלחה שלנו".

"אבל אתה יודע שמסדר דתי נלהב, שמשתדל להתנזר מחיי החול, מתאים לאליטה קטנה, לא להמונים. הצלחתכם תביא לכישלונכם. אתם רבים מדי. החברה שלכם אינה בת קיימא בטווח הרחוק".

"אל תגיד לאף אחד", אמר קליגר הכפיל, "אבל אני מסכים. מצד שני, גם החברה שלכם לא תשרוד בדמותה הנוכחית".
"למה אתה חושב את זה? החברה הסרוגה בריאה הרבה יותר. היא עובדת ומשרתת. יש לה דרך ארץ, שקדמה לתורה. החברה הדתית לאומית עומדת עם שתי רגליים בריאות על הקרקע".

"זה נכון", הוא הודה, "אבל מעל לרגליים, אין לכם עמוד שדרה".

"למה אתה אומר את זה?" נעלבתי קצת.

"כי אתם לא מסוגלים מבחינה נפשית להיות אופוזיציה ערכית. מבחינתכם יש רק שלוש אפשרויות: או שגם החילונים הפרוגרסיבים בעומק ליבם חושבים כמוכם; או שאתם החלוצים, ובקרוב מאוד כולם יבואו אחריכם; ואם הם לא חושבים כמוכם וגם לא יחשבו – אז כנראה הם צודקים. אחד מסודות ההצלחה שלנו הוא ההשלמה הפשוטה עם הידיעות שאנחנו מיעוט ערכי, שהעולם לפעמים מטורלל, ושזה בסדר גמור להיות שונה".

"זו נקודה קצת חלשה אצלנו", הודיתי.

"נקודה?" תמה כפילי, "הרבה יותר מנקודה. זה קו".

"הקו זו כבר בעיה אחרת", אמרתי.

"לא משנה", אמר הרב קליגר, "העניין הוא ששנינו יודעים שצריך לצרף את הבסיס הבריא שלכם ואת עמוד השדרה שלנו. המחלוקת היחידה שלנו היא מהיכן להתחיל. אתה חושב שנקודת המוצא היא הציבור הדתי לאומי, ואותו צריך לעורר. אני חושב שצריך להתחיל מהציבור החרדי, ואותו צריך להבריא".

הרהרתי בדבריו. "אתה מתאר נכון את הדילמה", אמרתי לו, "ואני עדיין משוכנע שבסופו של דבר, הדרך שלי יותר מוצלחת".

"למה אתה חושב?" שאל חיים השני.

"כי אומנם אתה מבריק ועמוק ושורשי", אמרתי לו, "אבל בסופו של דבר – סלח לי שאני אומר זאת – בסופו של דבר אתה טרמפיסט".