האמא שאני היום היא לא האמא שהייתי פעם

כשהתחלתי את הטיפול לפני שלושה חודשים, החלטתי שאני מתמסרת לזה ממש ברצינות. תיקון קל – לא בדיוק התחלתי, שהרי כבר הייתי בטיפול. אבל עכשיו אני עם מטפלת חדשה, אז זה קצת כן "התחלתי". וקצת כמו בדיאטה, שמרוב הגבלות ומסגרות (זה לא שאסור לאכול, פשוט אסור את מה שטעים) את רק חושבת על אוכל, ככה עם הטיפול הזה, אני רק חושבת על… הכול בעצם.

אני כל הזמן הולכת ליד החיים, מתבוננת. וזה מתיש, באמת. העצבים חשופים יותר, הראש והלב רצים מכל דבר המון אחורה וגם לצדדים. ואחרי שנים שידעתי שאין כמו הדחקה, ואין כמו לטייח ואין כמו להחליק ויאללה נאכל וזה יעבור, אני שוהה עם הרגש, וזה חופר כמו שזה נשמע. אני מרשה לעצמי להיעלב ואני לא מתקפלת מהר בעימותים. לא רק בקטע של ה"לא לוותר", אלא כדי לא להיות במקום הקבוע שלי, "יאללה רק לגמור עם הכול מהר ולהגיע למחר". זה מתיש. זה כבד, אבל אני חושבת שבנקודת הזמן הזו מבחינה נשית, זוגית, אמהית אפילו – זה ממש־ממש חשוב. זו זכות. להחליט לפנות את המשאבים מבחינת זמן וכסף ונפש לזה. וכל הכבוד לי על פסקה של 150 מילה בנושא טיפול שנכתבה ללא המילה "לדייק".

אני גם חושבת על הילדים שלי, המון. על האמהוּת שלי. בתירוץ בריא של חיפוש נקודות לחיזוק עצמי, אני גם בולשת אחר נקודות שאני מפספסת. שטחים מתים. כילדים גדלנו בעולם שהיה הרבה יותר של שחור ולבן – ההורים הם הורים והילדים הם ילדים. והיום, כמו בכל תחום, כל דבר הוא גם כמו מה שהיה פעם אבל גם אחרת. גם בין הורים וילדים. שלא תטעו, חלוקת התפקידים עדיין צריכה להיות קיימת ומוחלטת. אבל איכשהו קשה לי לדמיין אותי ואת ההורים שלי לפני 30 שנה עושים טיקטוק על החדש של נועה קירל וממשיכים בשגרת יומנו כרגיל. אנחנו גדלנו וגודלנו עם יותר כללים ויותר מוסכמות. בדור שבו "הורים לא מבקשים סליחה מילדים". למה? ככה זה. ומעל הכול ריחפו צמד המילים "כיבוד הורים", וכך, רובנו כילדים טובים, ויתרנו, סלחנו, השלמנו. עם מציאות כזו או אחרת. כי כיבוד הורים ויאללה, ואותם כבר לא נשנה.

באחת השיחות לא מזמן, סיפרתי משהו על הקטנה שלי והוספתי איך זה היה כל כך שונה עם הגדולות שלי. וכמה טעויות עשיתי. כמה למדתי מאז וכמה השתניתי. "תגידי להן", היא המליצה לי, "דברי איתן". ומצאתי את עצמי כמה ימים אחר כך על הספה עם הגדולות והקטנה, ופתאום אחת מהן אמרה: "איזו חמודה זוהר, נכון?" ומשם לקחתי את זה לשיחה. ואמרתי להן שאני יודעת שהאמא שהייתי להן זו לא אותה אמא שיש עכשיו. לפני עשור כשהייתה לי ילדה חולה, והייתי שכירה ובטירוף, התגובה למחלה של הילדה הייתה המילה "פתרונות": סבתא א' מגיעה עד שסבתא ב' מחליפה אותה. או במקרים קשים, עם או בלי חום, הילדה מגיעה איתי לעבודה בפיג'מה, נורופן ושמיכה. אני כותבת עכשיו ונזכרת איך "פינקתי" את אחת החולות בארוחת צהריים במשרד ואיך בדרך חזרה בפקקים, בלחץ להוציא את האחים, עלה לה החום והיא פשוט הקיאה את כל הפינוקים.

היום, כשילדה חולה אני מוציאה אותה באמצע היום מהגן, ממלמלת: "בואי, אמא תטפל בך". תה, תרופה, סרטים מצוירים. בית. בעיקר בית ואמא. "הייתי שכירה, היום זה אחרת, היום אני עצמאית", ומצאתי את עצמי מבקשת מהן סליחה שלא יכולתי לתת להן את זה אז. מבחינתי באמת ובתמים לא הייתה ברירה, עבדתי נורא קשה והייתי צריכה להתקדם והייתה לי אחריות. ואז אני מסתבכת עם עצמי ומתחילה לדבר מהר, כי תכף אחת מהן תגיד שאני חופרת, והלך לי הרגע. מצד שני – אני אומרת להן – היום לפעמים אני פנויה יותר, אבל גם למצב הזה יש מחירים. בגלל הופעה אני מבטלת דברים ממש חשובים ונעדרת משמחות של בני משפחה.

השבוע הבנות שלי היו בהופעה שלי, התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיים. אכלתי סרטים. מה הן יחשבו, מה הן ירגישו. על מה שאני אומרת עליהן, על מה שאני אומרת על אבא שלהן וגם כל כך על מה שאני אומרת על עצמי. והתפללתי שיצליחו להבין ולראות את המורכבות שיש בהכול. שאני צורחת על הבמה אבל אני לא עצובה, אני מאושרת. לא יודעת איך היה להן באמת, אבל חיצונית הן נראו לי באורות. חיוך מאוזן לאוזן ובעיקר, סוף־סוף, הן יכלו לראות ולפתור אולי את התעלומה של "מה כבר היא אומרת עלינו בהופעה". מה שבטוח זה שככל שאדבר יותר ואשתף במורכבות, כך הן יותר יבינו אותי ואת עצמן. את החיים.