לפני אי־אילו שנים, בסוף שנות השמונים, התראיין ג'ורג' בוש האב, שהיה אז המועמד הרפובליקני לנשיאות, לדן ראת'ר, מגיש חדשות ב־CBS. ראת'ר נודע כמי שנהנה להפיל מרואיינים בלשונם, ובחר להתקיל את בוש בשאלה על מעורבותו בפרשת איראנגייט שבמסגרתה מכרה ארה"ב נשק למשטר האייתולות באיראן. בוש לא התבלבל וענה: "נראה לך הוגן לשפוט את הקריירה שלי על פי סיפור ממוחזר על איראן? איך תרגיש אם אשפוט את כל הקריירה שלך על פי שבע הדקות שבהן נטשת את האולפן בניו־יורק?". עד היום הריאיון הזה נחשב לאיקוני, ורבים טוענים כי הוא זה שסלל לבסוף את דרכו של בוש אל כס הנשיאות.
נזכרתי במקרה הזה כאשר בכל המדיות לא הפסיקו לחגוג על פליטת הפה של השר עמר בר־לב בלוויה של דוריס יחבס ז"ל. נכון, האיש לא מעורר אמפתיה, ומשהו בזחיחות המפא"יניקית שלו גם לא עושה חשק לחמול עליו, ובכל זאת מדהים לגלות באיזו קלות אדם הופך להיות חזות הפדיחה שלו ובן־רגע נשכחות לו כל מעלותיו. למשל העובדה שפיקד על סיירת מטכ"ל, השתתף בקרב על החרמון, נטל חלק בפריצה לקו 300 ועוד כל מיני דברים שרבים מאיתנו לא מספיקים בחיים שלמים.
יכול להיות שזו לא עמדה פופולרית, אבל אני מאלו שסבורים שהיחס לפליטות פה ברשתות החברתיות מטריד יותר מפליטות הפה עצמן. הספורט הלאומי שהתפתח כאן, שכולל רדיפה של כל מי שקצת נופל בלשונו, הוא מנהג מגונה שאנחנו כחברה חייבים ללמוד להתבגר ממנו. כל אדם זכאי למכסה מסוימת של טעויות בחיים שלו, ואנחנו צריכים ללמוד לתרגל את היכולת לחמול, להעביר הלאה, לא להתעכב על כל פליטת פה ולעוט עליה כמו עדר נשרים טורפים. חברה שאין בה מקום למחילה זו חברה עצובה מאוד שעלולה להוקיע מתוכה אנשים יקרי ערך ולהפסיד אותם.
ואחרי שאמרתי את כל זה, אני עדיין סבורה שבר־לב הרוויח בצדק את העליהום שהתלקח עליו בגלל השתלשלות העניינים בהמשך. זה התחיל מהתגובה הראשונית שלו ("מודה, התבלבלתי") שלא היה בה שמץ של הבנה כמה חמורה הפגיעה שלו במעמד הלוויה שבה נאם. בהמשך, הוא בחר להפיל את האחריות על הש"ג – להלן הדובר שלו – ולפטר אותו, וגם מאוחר יותר, בריאיון לרינה מצליח, כשכבר הבין שעליו להתנצל, הוסיף בר־לב הרבה כוכביות ו"כן, אבל". גם אם הציבור ממש יתאמץ, הוא יתקשה מאוד להכיל בן אדם שלא מפנה מרחב לבקשת סליחה.
הנה שיעור גדול יותר שאפשר ללמוד מהסיפור של בר־לב. שיעור שהעבירה לי קולגה יקרה לפני שנים והולך איתי עד היום: פעם, כשעבדתי במשרד עורכי דין כלשהו, עשיתי טעות ממש חמורה עם הטיפול באחד התיקים ולא ידעתי איך לספר עליה לבוס שלי. ישבתי מחוץ למשרד שלו רועדת מפחד על גבול ההיסטרית. עד שאחת מעורכות הדין שעבדה איתי עברה שם ואמרה: "תקשיבי לי עכשיו טוב, יש שיטה למצבים כאלה. אני קוראת לה 'הכאה מוגזמת על חטא'. הרעיון הוא שאת נכנסת ועושה לו כזה פרומו קורע לב על הטעות שעשית, כולך מלאה בהתנצלויות, עד שלא יהיה לו לב להמשיך לרדת עלייך".
אמרה וצדקה.
לא רק שהבוס נמלא עליי רחמים, הוא גם הציע לי ללכת הביתה מוקדם כדי לחדש כוחות. מה למדתי מאז? קודם כול להתנצל. אם מישהו נפגע ממעשה או מאמירה שלכם, ממש לא מעניין אותו לשמוע עכשיו תירוצים או צידוקים. הוא רוצה שיכילו את העלבון שלו, הוא רוצה להרגיש שאתם כואבים ומצטערים. הצורך הבהול של אנשים לתרץ תירוצים או להפיל את האשמה על מישהו אחר כדי לצאת טוב מסיטואציה מורכבת מעולם לא הוכיח את עצמו כשיטה טובה לפתרון בעיות. מה שכן ראיתי בחיים, והרבה, זה שאנשים שיודעים להכות על חטא הם אנשים אהודים יותר. לכל אחד מאיתנו יש אחד כזה בחבר'ה – הטמבל החמוד שעושה פדיחות אבל כולם אומרים "שאי אפשר לכעוס עליו". תהיו הטמבל הזה. כי תשמעו קטע – ההתנצלות היא חינם. וככל שהיא יותר אותנטית, ככה היא מעקרת כל רצון אמיתי להיכנס בכם. תתנצלו בהגזמה, על כל טעות שלכם. השמידו את החשק להיכנס בכם כשהוא עוד קטן. זאת העצה שלי להשבוע, קחו אותה ותראו ישועות. שבת שלום.
