לפני חמש שנים, בי"ח באדר, ביום חמישי, בשעה עשר בבוקר, חיה לאה, בתי הבכורה, יצאה לאוויר העולם, והפכה אותי לאבא. היו לי הרבה רגעים מאושרים בחיים, אבל שום דבר לא דומה ולא קשור ולא מתקרב לרגש העמוק והחם שהתפזר לי בכל הגוף, כשראיתי אותה בפעם הראשונה, חיה, נושמת, צורחת, יונקת, מתכרבלת, מתעוררת, ונרדמת בחזרה. חמש שנים חלפו, ומאז ועד עכשיו אני מסתובב בחיים האלה הלום ונרגש ומאוהב ואסיר תודה, על הזכות הזכה שניתנה לי בחסדי שמיים, לגדל את הילדה הזאת.
בלילה שלפני הלידה, שיזינג, שכל כך רצתה כבר ללדת, שתתה חצי כוס יין לבן, ואכלה חצי גביע בן אנד ג'ריז בטעם וניל עם עוגיות כאלה לא אפויות חחחח. למחרת בשש וחצי בבוקר התחילו הצירים, ובשמונה וחצי יצאנו מהבית לבית החולים, אחחחח זאת הייתה הנסיעה הכי מפחידה שהיתה לי בחיים, כל הרמזורים היו אדומים, וכל הנהגים היו מעצבנים, ושיזינג ישבה במושב האחורי וצרחה, אני יודע שזה מאוד מגוחך להתבכיין על זה, אבל תדעו לכם שלנהוג לבית החולים עם אישה הרה ללדת, זה הדבר הכי מלחיץ בעולם. כשהגענו לאיכילוב הרופאה בדקה את שירה, והעיפה אותנו דחוף דחוף דחוף לחדר הלידה, בדרך, מרוב התרגשות ובהלה, נתקעתי עם הראש במין מתקן כזה של ספטול, והתחלתי לדמם מהראש! אבל מרוב אדרנלין והתרגשות לא הרגשתי כלום.
יש משהו כל כך מוזר בלהיות גבר בחדר לידה, יש משהו עגום, כמעט מגוחך, בניסיון להיות רלוונטי או משמעותי, ברגע המטורף הזה. אני זוכר את עצמי, עומד שם, כמו שקונוס עומד בכביש, אני זוכר את הניסיונות שלי, לעזור לשירה, לעזור למיילדות שטיפלו בה, להחזיק יד, איייי אני פתאום קולט שברגע הכי חשוב בחיים שלי, הייתי ניצב חסר משמעות. אבל כשחיה יצאה, כשהיא כבר הייתה בעולם, הצוות הרפואי הניח אותה במין עגלה כזאת שקופה, ושלח אותי איתה לכיוון מחלקת היולדות, לחדר המוזר הזה עם המנורות החמימות. ושם, בהליכה הקצרצרה הזאת, שם הרגשתי, לראשונה בחיי, שאני אבא, אני אבא אתם קולטים!
קראנו לה חיה, חיה לאה. אני יודע ש"חיה אגמון" זה שם של מנהלת בית ספר יסודי עם קול צרוד, אבל השם הזה התיישב לנו כל כך חזק בלב. לאבא שלי, שנפטר שנה וחצי לפני שחיה נולדה, קראו חיים. ואם לא די בכך, העובר הראשון שלנו, שאף פעם לא נולד, יצא מהרחם בלי רוח חיים, וכשראינו את חיה בפעם הראשונה, חיה, נושמת, זזה, צועקת, ידענו שהרגע הזה לא מובן מאליו. יש לנו ילדה חיה. והשם שנתנו לה הוא הדרך שלנו להוקיר את החסד הזה, ולתת לו מקום.
חיהלה שלי האהובה שלי כבר בת חמש.לפעמים, בלילות, כשהיא נרדמת על הספה, אני מביט בה ומתחיל לבכות מרוב געגועים. ובכל זאת, למרות כל המילים הגדולות והרגשות החמים והזיכרונות המפעימים, את רוב הזמן במערכת היחסים הזאת, שלי ושלה, אני מעביר בוויכוחים מתישים וארוכים ומעיקים. זאת האמת, זאת האמת! ההורות שלי הפכה בדרך לא דרך לסבך צפוף של משא ומתן אינסופי, עיקש ופתלתל. אתם בטח חושבים שאני מגזים, אבל אני לא מגזים, ואני גם לא היחיד, נראה לי שכל ההורים ככה, מתווכחים מבוקר ועד ערב על שטויות מטופשות עם הילדים הנודניקים שלהם, אני לא רוצה את השמלה הזאת!!! אני לא רוצה לישון במיטה שלי!!!! אני לא רוצה את המברשת שיניים הזאת!!!! ביקשתי קוקו נמוך!!! אני רוצה קינוח!!! נח לקח לי את המשחק!!! אני רוצה לראות מטוסי על!!! כל הילדים נודניקים, וכל ההורים נלחמים בנודניקים האלה, מה עוד נותר לנו לעשות.
שיזינג אמרה לי לפני כמה ימים שהיא לא מאמינה שככה זה נראה, שככה נראים החיים שלנו. חיה ונח, ילדינו המתוקים, לא מפסיקים להתווכח איתנו, על כל שטות. זאת העצמאות שלהם, אני יודע, זה המרחב היחידי שבו הם יכולים להבדיל את עצמם, ולזהות את עצמם, ולשייך את עצמם, ולדייק את עצמם, ובכל זאת! הבושידו האינסופי הזה הוא לא בדיוק מה שדמיינתי לפני חמש שנים, כשהפכתי לאבא.
יש לשחר חסון (גילוי נאות אני מאוהב באיש הזה הייתי מתחתן איתו מחר) מין דאחקה קבועה כזאת, שהוא מחקה את אבא שלו מבריג משהו, ומבקש ממנו לבוא "לתת לי קונטרה!" והוא צועק את המילה קונטרה בצורה מצחיקה כזאת, חחחח, אני חולה על שחר חסון! אבל מתחת לבדיחה הזאת מסתתרת אמת צרופה. המפגש שלנו, כהורים, עם הילדים שלנו, הוא מפגש של קונטרה, של דחיפה הדדית, כל הילדים ככה, וכל ההורים ככה. כשאני הייתי ילד, לא הפסקתי להתקטנן ולריב ולהציק לאמא שלי, ועכשיו כשאני אבא, הילדים שלי ואני דוחפים ונדחפים ונדחפים ודוחפים עשרים וארבע שעות ביממה. זה גלגל הקונטרה של החיים. וכמה שזה מתיש ומעיק ומעייף ומגוחך, ככה זה מרגש.
חיה בתי האהובה כבר בת חמש. ומאז שהיא נולדה, ועד היום, החיים שלי מלאים באור רך וחמים. פעם, כשהיא הייתה תינוקת קטנטנה, האור הזה זרח עלי כשערסלתי אותה באמבטיה, וכשהנחתי אותה על הבטן שלי במשך שעות. אבל בשנים האחרונות האור הזה זורח בי בזמן שאני מבלה איתה שעות על שעות בוויכוחים מטופשים. ואלו ואלו דברי אהבה צלולים. יש הרבה גוונים להורות, יש הרבה סוגים של קונטרה, החיים הם מסע ארוך ומופלא ומתיש ומרגש. אל החסד הזה התפללתי אחרי שההיריון הראשון שלנו נגמר באסון. ומאז שאני אבא ועד היום, אני מסתובב בעולם הזה, נרגן ומאוהב, מותש ואסיר תודה.
