"השנה אני לא מנקה", אמרה לי רווקה ותיקה. "אין לי למי, אין לי למה ואולי כמו במצרים, כשהקב"ה יעבור על פתח הבית שלי ועל המשקוף ועל המזוזה הלא נקיים, אולי סופסוף הוא לא יפסח עליי". הניקוי של הימים האלה, עניתי לה, בא ללדת אותנו כעם, כמו גם כבני אדם חדשים שמסרבים להגדיר את עצמם בכותרות שהדביקו להם: "רווקה", "ילד בסיכון", "עם מפולג". בהגדה, יראה הנביא תינוקת מושלכת על פני השדה, מגואלת בדם. הוא ירחץ אותה, וינקה את פצעיה ויעדה אותה בעדי "ותיפי במאוד מאוד ותצלחי למלוכה". שכחת כמה יפה את, הניקיון הזה מבקש ממך שתפסיקי ללכלך על עצמך, שתיזכרי ביופי שלך שכוסה אבק, שתתחדשי.
"חידוש כמוני לא היה מעולם", יאמר רבי נחמן, שנולד – איך לא – בראש חודש ניסן, והמשפט הזה, שנשמע מגלומני כל כך, הוא הענווה שבהצהרות: אני מבין שחדש כבר לא אהיה, הוא יאמר, אבל אני אקום בכל בוקר חדש למציאות ישנה ואנקה אותה. החידוש יהיה יצירה מופלאה של יש מתוך יש. אולי יש בי מעוות שלא יוכל לתקון, אבל לנקות? בטח שאפשר!
המושג "ניקיון" לא קיים בכלל בעולם ההלכה. ההלכה תדבר אך ורק על "חיפוש" מפני שכאנשים שלא תלויים בהגדרות, הלכלוך לא משפיע עלינו. היא תשלח אותך לעסוק בו רק ככל שהוא יחשוף את הדרך אל האיש הטוב שאתה, אל העם המופלא שהננו.
אבל, לפעמים תקום ההגדרה העצמית ממציאות הפוכה לחלוטין. כשגם ה' יסרב לנקות את הדם על מדרכות באר־שבע, הוא יסרב לנקות את הדם על הכביש בחדרה. "וניקיתי דמם? לא ניקיתי" מפני שלפעמים, שלא נדע, זהות של עם תוגדר באמצעות פשעי שנאה כלפיו, באמצעות כתמי רוע שיסמנו, שוב, שלא נדע, את הטריטוריה שלו.
זהות עצמית תתעצם ככל הנראה, באחת משתיים: כאשר נשב שבעה נקיים ואחר נטהר או, שלא נדע, אחרי שנשב שבעה על אלה שדמם נשפך בשם הזהות הזו. "וטמאה שבעת ימים, וכן שבעה ימי אבלות, כלעומת שבא, כן ילך" (בעל הטורים לפרשה, בפירוש מטלטל).
נדמה לי, שחג הפסח תובע חירות מההגדרה על דרך השלילה. חירות מהאמירה של חז"ל שלפיה בני ישראל ירדו מצרימה מפני ש"הצרה נותנת צורה". אנחנו מבקשים להגדיר את עצמנו באמצעות יופי, ריבונו של עולם.
נחמה ליבוביץ עליה השלום (שפטירתה השבוע, בה' בניסן), הביאה במהלך שיעור את פירושו הנפלא של רבי יצחק עראמה, בעל העקידה, שדיבר באופן נדיר על הגדרה עצמית של אישה. כשצועקת רחל: "הבה לי בנים ואם אין, מתה אנוכי", יאמר בעל העקידה שרחל טועה כשהיא מבקשת למות רק מפני שאין לה ילדים. לאישה, כך יאמר, יש שתי תכליות: "התכלית הגדול והתכלית הקטן". התכלית הקטן מתבטאת במילים של אדם הראשון על חוה "כי היא הייתה אם". אבל גם בהיעדרה, ואולי במיוחד בהיעדרה, תבלוט ב"תכלית הגדול" שלשמה נוצרה, להיות משכילה ולומדת כמו האיש, ו"לזאת ייקרא אישה".
הרב חנן פורת מעיד שאחרי השיעור הזה, כשהוא הסיע את נחמה לביתה, הוא אמר לה: "והרי זו בדיוק את, אישה ללא ילדים ששכללה את התכלית הגדול, להבין ולהשכיל. נחמה האזינה בשתיקה לדבריי אך לפתע קטעה אותם ואמרה בקול ספוג כאב: 'אבל האמת היא, שיעקב לא הבין כלל את רחל, וגם בעל העקידה לא התחיל להבין מה זאת אישה', אמרה ולא יספה. ואני שמעתי בשתיקתה את קולה הנוזף בי ואומר: וגם אתה אינך מבין ולעולם לא תבין זאת, כי אינך אישה" (מעט מן האור, הרב חנן פורת).
נחמה ליבוביץ ביקשה עולם פשוט. היא ביקשה עולם של פשט. היא לא רוצה להגדיר את עצמה באמצעות ההיעדר. היא רוצה שאיש ותינוקות וניקיונות יכתיבו את גבולות הגזרה שלה לא פחות מאשר להבין ולהשכיל. היא לא תתעלם מהקושיות, היא תשאל אותן כמו כולנו, אבל כשהיא תשאל "מה קשה לרש"י?" זה לא מפני שהיא תיתן לקושי או לקושיה להגדיר אותה אלא דווקא מפני שהיא מבקשת עולם יפה, יותר פשוט ממה שהוא ככה.
קומי לך יפתי ולכי לך, אמרתי לבחורה הטובה ההיא, ספרי לך ימים נקיים, אחר היטהרי. לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה.
