רות המואבייה. שדה שיבולים. שמלה מתנפנפת ברוח. ואהבה בגורן. איזה חג נפלא. ק־א־ט! גלילה לאחור, כי אפשר לספר את הסיפור הזה קצת אחרת, או לכל הפחות להתחיל אותו בנקודה אחרת. למשל כך: שכול, הגירה, נידוי חברתי, עוני ורעב. פריבילגיה של מספרי סיפורים.
נטע ברזילי. "הכוכב הבא", אירוויזיון. דוז פואה. כפרעליכם אירופה. רבבות מעריצים בכיכר. איזה חג נפלא. ק־א־ט! גלילה לאחור, כי אתם יודעים, פריבילגיה של מספרי סיפורים. ילדה שרק רוצה להיות רזה, שונות חברתית, תחושת חריגות.
מגילת רות מספרת לנו סיפור באמת נפלא על אפשרות של יחיד להתקומם כנגד הגורל ש"יועד לו". הרי מואבי לא יבוא בקהל השם, גם לא לאחר עשרה דורות. ורות לא רק שבאה, אלא הופכת ל"אִמה של מלכות" שממנה יוצא דוד המלך. קאט! גלילה לאחור.
כשנעמי ורות מגיעות לבית־לחם, הכתובים מספרים "ותהום כל העיר עליהן". כל הרכלניות של העיר יוצאות לראות כיצד נעמי, אשת השופט בדימוס, חוזרת על ארבע לביתה, ענייה וחסרת כול. מחזה מרהיב, לא? "הזאת נעמי?" מצקצקות הקצ'קס ומרוצות מאוד מכך שוואלאק, היא נראית נורא. אבל זה לא נגמר בזה. אף אחד לא מכניס לביתו את שתי הנשים הלאות מהדרך הארוכה ומציע להן ולו כוס מים. למה? אתרגם לכם סימולטנית את מה שאמרו עליהן אנשי בית־לחם או לכל הפחות חשבו בלבם: 'איך היא מעזה לבוא לפה עם המואבייה הזאת?' או 'שאני אכניס את ה־%$#@2! הזאת שנעמי הביאה לבית שלי?!'
ונכון, לכאורה הייתה סיבה טובה להתעלם לעד ולנצח נצחים מרות, הצעירה המוזרה שקשרה את גורלה בעם ישראל. הרי מואב הילד נולד מיחסים שקיימה בתו של לוט עם אביה, ולא זו אף זו – היא איננה מתביישת ומנציחה את המעשה בשמו של הילד (מו־אב). אבל הפלא ופלא, דווקא מהמואבייה הזו – יוצא דוד המלך. האיש שמובטח לו ששושלתו לא תיקרע ממנו, האיש שמסמל את הגאולה השלמה. למה? כי בסוף, אחרי כל הסטיגמות ואחרי כל ההיסטוריה המשפחתית הבעייתית שממנה הגיעה רות, בסוף בסוף מגילת רות מספרת לנו שהכול שטויות. שאפשר לנצח כל סטיגמה, כל תורשה וכל מיני לשונות רעות שמתקשות להאמין שאנשים יכולים לקחת את גורלם בידיהם ואפילו להפוך להיות האמאמא של המלכות.
ואז, בימי שפוט הריאליטי, באה נטע ברזילי. וכמעט כמו "אמה של מלכות" מבשרת לנו שאפשר לנצח כל סטיגמה, כל תורשה וכל מיני לשונות רעות שמתקשות להאמין שאנשים יכולים לקחת את גורלם בידיהם ולהפוך למלכות עוד בחייהן.
המסרים של מגילת רות מאופיינים בסובלנות וב"עמיות" כפי שאוהבים יהודי ארה"ב לומר, קבלת הזר והשונה לתוכנו, עד היטמעות מוחלטת ויותר מכך – עד התבלטות הממלכה, הובלתה והבאת גאולה. יש בזה משהו חתרני מאוד. ויש משהו עקבי בנרטיב היהודי של הגאולה – היא תמיד עקומה, מפתיעה, שונה, לא צועדת לה בדרך המלך תוך כדי זמזום שיר, אלא עולה מהמעמקים. היא אף פעם לא הדבר שציפינו לו. וזה יפה ומלא עוצמה.
גאולה מפציעה
מתבקש לצרף לסעיף הקודם את נטע שלנו, המתוקה והנהדרת מאוד, שהרבה אנשים רואים בה "מבשרת גאולה", ו"מודל לנשיות אחרת". למרבה הבושה, אלו פני הדברים כיום, זה נכון, אבל הייתי רוצה לצעוק שוב קאט! ודרמטי יותר הפעם. כזה שבעקבותיו כל העובדים המסורים על הסט עוצרים ממלאכתם ומסתכלים עליי בתימהון. כשישתרר שקט מלא הוד אני אעלה על כיסא ואצעק: איך הפכנו לחברה חולה כזאת? משעממת כזאת? כזאת עם דגם של "נכון" אחד עד כדי כך שעודף משקל, או במילים אחרות אדם שמן או בת אדם שמנה, הם ה"אחר". אשכרה כמה קילוגרמים הופכים בן אדם ל"זר" מעורר אימה שאנחנו צריכים לנסות לאמץ לקרבנו? ובבקשה מכם אל תגידו לי שאתם רק חושבים על הבריאות ועל מדדי הכולסטרול שלו. מה קרה לנו? זה לא מטורף בעיניכם?
אם בסיפור המגילה, השונות הייתה מובנית – בכל זאת אדם שמגיע מארץ אחרת, עם תרבות אחרת ועם היסטוריה של סכסוך בין ארץ מוצאו לבין הארץ שאליה הוא מהגר, והקושי לעכל אותו מובן לחלוטין – הרי שבסיפור המודרני שלנו זו הזיה שהתגלגלה לממדים היסטריים. השונה הוא בעצם כל מי שהוא לא אני.
וצריך לומר, שבאמת חוץ מהקסם האישי של נטע, וממנו יש למכביר, והכישרון הטבעי, שגם ממנו לא חסר – הטיקט של נטע היה השומנים שלה. "תודה שבחרתם במשהו שונה", אמרה בהתרגשות גדולה לאחר זכייתה. והיא זמרת נהדרת, ומתוקה וענווה, ואוהבת עמה ואוהבת ארצה ואוהבת אנשים באשר הם אנשים – אבל לפני הכול היא שונה. כי היא שמנה.
"אני רעבה!" אמרה נטע בפתח מסיבת העיתונאים לתקשורת הישראלית שערכה לאחר זכייתה. היא שוב קנתה את לבנו, כי חוץ מ"החוצפה" של לא להיות שדופה ולא להתבייש בזה, אולי צפינו בגאולה שמתחילה לעלות מהביבים.
ועוד גאולה קטנה שנתקלתי בה השבוע. אף על פי שאנחנו זקוקים לתזכורת הזו שנשים כמו רות ונטע נושאות בכנפיהן, לא כולן הן רות או נטע ברזילי שיכולות להיות מה שהן כנגד כל הסיכויים. רוב האנשים קצת יותר זקוקים למעגלי תמיכה. נתקלתי השבוע במיזם של 'אמונה' שנקרא 'מעגלי אמונה' – שבבסיסו עומדת המחשבה שעם כל קושי אפשר להתמודד יחד עם הקהילה, ושהרבה יותר קל ככה, ושאין מה להתבייש. וראוי שמיזם חברתי כזה שמעניק תמיכה וטיפול רגשי לנשים, בכל קושי שהן חוות, יצליח לפרוץ.
ואולי הגיע הזמן שעניין הבושה וההסתרה במגזר שבו מושקעות יותר מדי אנרגיות בפיתוח מנגנוני הכחשה והדחקה במקום בהתמודדות עם הקושי עצמו, ייפתר. שמונה מעגלי תמיכה – נערות בסיכון, טיפולי פוריות, דיכאון אחרי לידה, אימהות יחידניות, עולות חדשות, אלמנות, טיפול בהורים מבוגרים, ובנות הגיל השלישי – ואינסוף גאולות קטנות שיכולות לבוא לעולם.
