הטרור המשתולל בערים מרכזיות בישראל הולך ומאיים לסדוק את הסדר האסטרטגי פוליטי שעוצב בעמל רב בעשור ומחצה האחרונים. זהו סדר שהתגבש במידה רבה בצילה של הטלטלה העצומה שפקדה את המזרח התיכון בתחילת העשור הראשון של המאה הנוכחית והעמיד במרכזו את החתירה ליציבות באמצעות שגשוג כלכלי. ככזה, הציב הסדר החדש את הכלכלה כרעיון מסדר וחלופי לתפיסות החירות הפוליטית ולאידיאולוגיות מכל סוג שהוא, אשר הגדירו את המזרח התיכון מאז תחילת המאה העשרים כאשר נכנס בשערי המודרניזם האירופי.
כלכלה תמורת אידיאולוגיה, רווחה תמורת אקטיביזם, "עסקת המאה" של 2019 במקום "סייקס פיקו" של 2016. אבן הפינה במהלך האסטרטגי הזה היו כמובן עשירות האזור – מדינות המפרץ הפרסי, וגם ישראל. יותר ממאה שנים לאחר שהרצל והוגים ציוניים אחרים חזו בעיניהם כיצד המדינה היהודית שתקום תביא את המודרניזציה למזרח הנחשל ולתושביו, הצליחה ישראל לממש את חלום "המזרח התיכון חדש" של שמעון פרס, אבל הפעם מתוך עוצמה כלכלית וטכנולוגיות, ולא פרשנות מדינית או כוח צבאי.
השלום הכלכלי אמור היה לבלום את גל הניפוץ הפוליטי שעבר על המזרח התיכון, לסייע למשטרים עניים כמו זה המצרי או הסודאני להתגבר על קשיים פנימיים וגם להציב חלופה רעיונית לאתגרים ממזרח בדמות המעצמה הפרסית. סדר זה אשר נשען על אדנים של פונקציונליות, פרגמטיות ותעדוף ענייני ההווה על פני חזונות העתיד, מונף גם על ידי ישראל אפילו מול החצר האחורית וגם זו הפנימית שלה. היא השתמשה בו לטובת מיתון האקטיביזם הערבי-פלסטיני. כך, הפך "מודל דובאי" מָנוֹע לשילוב ערביי ישראל, לשיתוף פעולה עם האליטה של הרשות הפלסטינית ואפילו לניסיונות ה"הסדרה" מול חמאס ברצועה.
אולם, עשור ומחצה בתוך הסדר החדש שקידם את מעמדה של ישראל באזור, תרם לשגשוגה ואפשר לישראלים רבים לחיות את חיי הנהנתנות והשפע, קמה לסדר הזה התנגדות משמעותית שצומחת מתוך הזירה הערבית-פלסטינית המקומית, זו של ערביי-ישראל וזו של הרשות הפלסטינית. אותות האזהרה הראשוניים לאִתגור שהולך ונבנה לסדר החדש הבהבו כבר במאי 2021 בדמות השילוב שבין ההתקפה שיזמה חמאס על ישראל והובילה למבצע "שומר החומות" והמהומות שהתפתחו בערים המעורבות בישראל. האלימות והפשיעה בתוך החברה הערבית והאנרכיה הבדואית היו סימנים מעידים נוספים לשחיקה במעמד הסדר החדש, הגם שפורשו בשיח הישראלי בצורה מוטעית ובעיקר נתיקה דרך שיח "המשילות".
מדובר בקריאת תגר על הסדר האזורי והכלכלי החדש שבאה מתוך עומק הפריפריה של המערכת הערבית-פלסטינית. מדובר באנשי השוליים החברתיים-כלכליים, בצעירים הבלתי משולבים וחסרי המנוח ובאנשי האידיאולוגיות הקלאסיות. אלה ביקשו לפזר את החגיגה הגדולה של העשור האחרון במזרח התיכון ולהחזיר את האזור ליסודותיו הפרימורדיאליים שלו, באמצעות חידוש מחדש של קווי שבר הזהותיים והאידיאולוגיים, ובמסגרת זו להשיב את עטרת הסכסוך בין יהודים ובין ערבים ליושנה.
על רקע זה ניתן להבין את סמליות המפגש הטעון שבין "פסגת הנגב" שהתקיימה אך לפני מספר ימים בשדה בוקר בין שרי החוץ של ישראל ומדינות המפרץ כנושאי אבן הפינה של המזרח התיכון החדש, לבין מעש הטרור הרצחניים שבוצעו במקביל ובסמוך על-ידי נושאי בשורת המזרח התיכון הישן. אך בעוד "פסגת הנגב" התכנסה בעיקר כמענה להסכם הגרעין המתגבש בין המעצמות לבין איראן, מתברר כי האיום הגדול על המזרח התיכון החדש אינו מגיע רק מכיוונה של המדינה האיראנית, אלא מהפריפריה הערבית-פלסטינית. לכן, את "קיר הברזל" האמיתי צריך לכונן לא רק מול המעצמה הפרסית, אלא מול גורמי המערכת הערבית-פלסטינית המאיימים למוטט את היציבות האזורית.
הקמת "קיר הברזל" בהקשר הפנימי מחייבת שילוב ממנו ישראל נמנעה כמעט לחלוטין בשנים האחרונות, הכולל מאמץ מוגבר עוד יותר – תוך ניצול הפלטפורמה של "הסכמי אברהם" – לדחיפת המערכת הערבית-פלסטינית בשערי המודל הכלכלי של המזרח התיכון החדש. מטרת שילוב זה היא לייצר תמריצים חיוביים, וזאת במקביל לנכונות להפעיל עוצמות ביטחוניות קשות יותר כנגד מחריביו של הסדר החדש.
בעשור האחרון החזיקה ישראל אך ורק בתמריצים חיוביים וויתרה כמעט לחלוטין על העוצמות הקשות. בעשותה כך לא רק ששחקה את דימוי ההרתעה שלה והקרינה חולשה, אלא גם אפשרה את צמיחתם של גורמי ההתנגדות לאותו סדר שבהמשך קיומו תלוי עתידה ושגשוגה של המדינה היהודית.
