יום ראשון, מרץ 23, 2025 | כ״ג באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

יאיר שרקי

כתב בחדשות 12

בנט קיבל הזדמנות להשתגע

לקחי הפרעות אשתקד, פרי ההזנחה של ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, לא הופקו, אבל כמו בקורונה ראש הממשלה מעדיף (בינתיים) שילוב של פעולות קטנות

השבוע הקשה ביותר בכהונת הממשלה היה אמור להיות אולי המוצלח ביותר שלה. נפתלי בנט, יאיר לפיד ויצחק הרצוג תכננו, יחד ולחוד, שרשרת של אירועי שיא מדיניים, אך בסופו של דבר היא נשטפה בדם. רצף הפיגועים הנחית את הנהגת המדינה מאוויר הפסגות המדיניות אל ריח אבק השרפה ברחובות.

כשראש הממשלה נחת מהפסגה במצרים עם א־סיסי ובן זיאד, הוא התבשר על הטבח בבאר־שבע. הדיווח על הפיגוע בחדרה הגיע בעיצומה של פסגת הנגב, בזמן ששר החוץ לפיד הסב לסעוד עם אורחיו ממדינות ערב ומארה"ב. ביקורו ההיסטורי של הנשיא הרצוג בארמון המלוכה בירדן, עם דגלי ישראל ופומביות נדירה, נדחק בצל הפיגוע הרצחני בבני־ברק. כל אחד מהאירועים הללו, בשארם א־שייח', ברבת־עמון ובשדה־בוקר הוא היסטוריה בפני עצמה, אך פריחה ביחסי החוץ מאבדת את ערכה כשהדימום הפנימי נמשך.

השילוב של ועידות שלום ופיגועים ברחובות מזכיר את ימי אוסלו, אבל ההשוואה ריקה. ועידות השלום של שנות התשעים עסקו בהפגנת חולשה ובמסירת שטחים לפלסטינים. הדיונים הפעם הם ההפך הגמור: הסוגיה הפלסטינית אינה נושא לדיון, ודאי לא תנאי ליחסים המתחממים בין ישראל לרבות משכנותיה. החיוכים והצילומים אינם כרוכים בוויתורים אלא בעוצמה ובאינטרסים משותפים, לפי דוקטרינת "שלום תמורת שלום" של נתניהו, שיש לו מניות יסוד רבות בפריחה המדינית.

אם בכלל יש קשר בין מסעות הרצח בערי ישראל לשיחות המדיניות, הוא לא נובע מזיהוי חולשה אלא מההבנה שהעניין הפלסטיני נדחק לתחתית סדר העדיפויות של מדינות ערב, מול האתגרים החדשים, מאיראן ועד הכלכלה. הערבים יודעים לקרוא היטב את המדיניות ואת הרוח בירושלים ולהכות בנקודות חולשה, אבל גם העוצמה הישראלית מעוררת ברבים מהם את משאלות הרצח, והם, כידוע, מעולם לא נזקקו לסיבות כדי לרצוח יהודים.

פרעות תשפ"א ומבצע שומר החומות ערב הקמת הממשלה באביב שעבר כמעט מנעו את הקמתה, ובחשבון הפוליטי המוצמד לחשבון הדמים, במערכת הפוליטית (בעיקר באופוזיציה) היה כבר מי שלחש או קיווה שגל הטרור הנוכחי יוביל לפירוקה. הפרשנים ממהרים לאבחן את רצף הפיגועים כ"שומר החומות 2", ובהתאם גם להמליץ על "חומת מגן 2". אנחנו עלולים להידרדר לשם, אבל בינתיים יש הבדלים רבים: בקיץ שעבר ניהלה ישראל מערכה צבאית מול עזה, במקביל לפרעות נרחבות של ערבים אזרחי ישראל בערים המעורבות. גל הטרור הנוכחי גבה מחיר דמים כבד יותר מכל הפרעות ההן, אך קצב הפיגועים לא גבוה משראינו אז, או מזה שהיה באינתיפאדת הסכינים ב־2015. ההבדל הוא בעיקר הקטלניות והמיומנות של ארבעת המחבלים, ששלושה מהם גם הצטיידו בנשק חם.

בערים המעורבות עדיין שקט יחסית. בעזה דממה. זו הגזרה שמאמצי הממשלה מרוכזים בה. אין בלונים ועפיפונים וטפטופי רקטות, אפילו סמליים, במסגרת ההזדהות עם הטרור שיוצא מיו"ש ומתוך ישראל. חמאס לא זנח את שאיפותיו, אבל פצעי האביב שעבר והחשש לאבד את ההישגים האזרחיים מהחודשים האחרונים גורמים לו להתאמץ מאוד להישאר מחוץ לסבב. מזוודות הכסף המזומן כבר אינן עוברות בגבול, אבל אלפי פועלים מורשים, בהמלצת שב"כ, להתפרנס בישראל. הקבינט החליט פה אחד להמשיך את ההקלות כל עוד השקט נשמר, אבל לכל המשתתפים ברור שהאש יכולה להתלקח בכל רגע.

מבודד בשל מחלתו, ניהל בנט את הישיבה בשיחת וידאו ממרתף ביתו. הנאום המצולם ששיגר אחר כך לאמצעי התקשורת הזכיר את גישתו בימי הקורונה: שילוב של פעולות קטנות ומעשיות שאמורות, יחד, לעצור את שרשרת ההדבקה של פיגוע הגורר פיגוע. בכיר שהשתתף בישיבת הקבינט משווה את הגישה לזו שהופעלה ב־2015 כדי לעצור את גל הדקירות והדריסות: שלילת היתרי עבודה של קרובי משפחת המחבל גם במעגל השני, מעצרי מנע נרחבים ביו"ש, מעצרים מנהליים בקרב ערביי ישראל הקשורים לדאעש, והזרמה של מתנדבים, כוחות ותקציבים למשטרה. אלו פעולות נדרשות, אבל חסר כאן משהו בסיסי: הטרור אינו נגיף שיוכרע בסדרת פעולות נקודתיות וטכניות. יש גם משקל לרוח הנושבת מירושלים, ודרושה אמירה חדה יותר של ראש הממשלה.

בנט נוטה לנצל הזדמנויות, וזו ההזדמנות שלו להשתגע. לקחי הפרעות בשלהי כהונתה של הממשלה הקודמת, פרי הזנחה של ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, לא הופקו. מה שממשלות ימין על מלא לא עשו, ממשלת רוטציה פריטטית שנשענת על רע"ם ודאי לא מיהרה לעשות. אבל עכשיו, דווקא המציאות הקשה צריכה להיות מנוף לקביעת עובדות חדשות ונוקשות. האשמת ממשלות קודמות אינה תוכנית עבודה. זו המשמרת שלו.

עיקר הביקורת מימין על הממשלה לא נוגעת בפעולות שהיא נמנעת מהן, אלא בעצם קיומה בהרכבה הנוכחי. נתניהו מיהר לבני־ברק, כנראה מעוז התמיכה המובהק של יו"ר האופוזיציה, יותר מכל עיר ליכודית אחרת, וטען ש"ממשלה שתלויה בתנועה האסלאמית לא יכולה להחזיר את השקט". כאילו הלבנת רע"ם לא הייתה תוצאה של קמפיין אגרסיבי שלו ושל תומכיו. כאילו לא נפגש פעם אחר פעם עם מנסור עבאס בבית ראש הממשלה בבלפור כדי לרקום שותפות פוליטית. כאילו לא דחף לפגישת עבאס עם זקן רבני הציונות הדתית כדי לקבל לכך הכשר.

לא בטוח שיש לו במה להתבייש: נתניהו קרא "לשים בצד כל שיקול פוליטי", ולכן נניח רגע לשאלה האם מנסור עבאס יכול להיות שותף לגיטימי בקואליציה, ובטח אם נכון להישען עליו כאצבע ה־61. אבל גם כשהדם רותח ואין סבלנות לניואנסים, אי אפשר להתעלם מהשינוי הרטורי שמוביל עבאס. ההגדרה האוטומטית "תומך טרור" שמוצמדת לו גם כאשר הוא מגנה את הפיגועים כפי שאף מנהיג ערבי לא עשה בעבר – בנחרצות, בערבית, תוך סיכון חייו – היא שגיאה קשה בשם המאמץ הפוליטי לשלול את הלגיטימציה של הממשלה.

אפשר להתווכח עם הטקסטים של יו"ר רע"ם, שמדגיש שהטרור מכה "בלי להבדיל בין דם לדם", אבל העיקר הוא הגינוי הנחרץ והתקיף ל"פשע טרור מתועב ומגונה" כפי שהגדיר את הטבח בבני־ברק, ובאופן דומה גם את הפיגועים בחדרה ובבאר־שבע. אלו לא הטקסטים העמומים יותר של המשותפת (שגם היא גינתה גינוי חד מבעבר) או של אבו־מאזן (גינוי רפה, אחרי מכבש לחצים, אבל הראשון מאז רצח משפחת פוגל).

בעבאס יש לנהוג בחשדנות ולבחון את מהלכיו יחד עם מנה גדושה של ספקנות. התנועה האסלאמית מורכבת מזרמים שונים, לאומניים, וגם ההיסטוריה האישית שלו כוללת קרבה למסיתים כמו ראאד סאלח. הוא לא הפך בן לילה לחובב ציון. אבל אי אפשר להתעלם מתהליך ממושך ועקבי שהוא מוביל בשנתיים האחרונות: עבאס אמר בעברית ובערבית, בכמה הזדמנויות, שהוא מכיר בזהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל. הוא לא המיר את דתו, אבל החליט לשנות גישה ולהעדיף את החיים האזרחיים המשותפים על פני השאיפות הלאומיות.

גם אם המניע הוא תמרון טקטי, ככל שהזמן חולף והוא נצמד לקו הזה למרות ביקורת חריפה ברחוב הערבי, גדלים הסיכויים שאחרי מעשיו יימשכו גם הלבבות. חבריו לממשלה טוענים שלא רק שעבאס אינו בולם צעדים ביטחוניים נדרשים, לפעמים הוא שדוחק לזרז את איסוף הנשק ולהילחם בפשיעה במגזר, המהולה בטרור הלאומני שמכה בערי ישראל. השבוע הוא התבטא שוב בפומבי בעד חיזוק המשטרה והרחבת מבצע איסוף הנשקים.

שלושה מארבעת המחבלים שפעלו כאן השבוע הם ערבים אזרחי ישראל, ומולם בולטת דמותו של רס"מ אמיר חורי, גם הוא ערבי ישראלי, נוצרי, שבחר בצד של שמירה על החיים. קשה ומתסכל להעמיק בתתי־הזרמים בחברה הערבית, בטח כשהלאומנות בוערת והתמיכה בטרור עדיין איננה מבוטלת. אבל תהיה זו טעות להתעלם מהאפשרות שהשינויים הם לא רק מהשפה ולחוץ. במקום להתייחס למנסור עבאס כחלק מהבעיה, עדיף לנסות להפוך אותו לחלק מתחילת הפתרון.

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.