אין לממשלה רגע של מנוחה ושלווה. אחרי שהצליחה להעביר את התקציב, להתגבר על שני גלי המגפה באופן סביר למרות כל המלעיזים ולנחול הצלחות בשדה המדיניות הבינלאומית, נחת עליה גל הטרור, שמציב אותה בפני רגע האמת שלה.
סגן מנהיג החמאס סאלח אל־עארורי אמר השבוע שהעימות הבא נגד ישראל יהיה ב"היקף עממי רחב יותר, והוא יהיה נקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש". יש להתייחס לדבריו במלוא הרצינות. התסיסה בשטח מאשרת אותם. גל הטרור הנוכחי מחק לחלוטין את הקו הירוק: לא זו בלבד ששלושת הפיגועים הקשים שראינו לאחרונה היו במרכזי הערים, אלא שהובילו אותם טרוריסטים ערבים אזרחי ישראל.
אין ספק שרובם הגדול של ערביי ישראל מתעניינים בפרנסה ובחיים טובים, ואת הפיגועים מבצעים יחידי יחידים מתוכם. אבל לטרור דינמיקה משלו: טרוריסטים יחידים מציתים את האש, והיא מעוררת הזדהות ותסיסה במעגל הקרוב של תומכיהם. אלה יוצאים לרחובות ומחוללים מהומות, כפי שראינו לפני כשנה בערים המעורבות בזמן מבצע שומר החומות.
התגובה המתחייבת לטרור ולמהומות שהוא מלבה יוצרת חיכוך עם האוכלוסייה הרחבה, וגוררת גם אותה למעגל האלימות או לפחות לתמיכה והזדהות עמו. זהו ההיקף העממי שבדברי אל־עארורי, ואם הוא יצא אל הפועל לא נוכל אלא להגדירו כמרד של ערביי ישראל. הפיגועים בשבועיים האחרונים הם כל מה שדרוש כדי להניע את הדינמיקה הזו. אם כך יקרה, זו באמת עלולה להיות "נקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש", אבל לא בטוח שבכיוון שאל־עארורי שואף אליו.
מבחנה של ממשלת בנט־לפיד כפול. היא אמורה לעשות הכול כדי לעצור את הדינמיקה הזו בעודה באיבה, אבל אם לא יעלה בידה הדבר, לא תהיה לה ברירה אלא להפוך את גל הטרור לנקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש. גל הטרור הזה יכול להיות הזדמנות גדולה. אם הממשלה תשכיל להוציא מתוק מעז, היא תוכיח את נחיצותה ותבסס את מעמדה.
"לממשלה הזו אין סיכוי למגר את הטרור", כתב השבוע ח"כ בצלאל סמוטריץ'. הוא התכוון כמובן להרכב הממשלה שכולל לא רק את העבודה ומרצ, אלא בעיקר את רע"ם. אי אפשר לדחות על הסף את דברי סמוטריץ', אבל אין לשכוח שגם ממשלת הימין שבחלומותיו לא הצליחה מעולם למגר את הטרור, ולא במקרה. לא הימין לבדו ולא השמאל לבדו יכולים לטרור הערבי. רק כולנו יחד. ואם לא כל עם ישראל מאוחד ופועל יחדיו, העיקרון שמפעיל את המציאות הישראלית הוא הכלל הידוע והמוכר שלפיו רק הימין יכול לעשות נסיגות ורק השמאל יכול לעשות מלחמות.
כשהימין בשלטון, השמאל, שלרשותו ארסנל כלים גדול הכולל את התקשורת, את בג"ץ ועוד, מונע ממנו להיאבק בחופשיות בטרור; אבל לנסיגות והתנתקויות הוא נותן לו גיבוי מלא. ולהפך: כשהשמאל יוצא למלחמות, הימין עומד לימינו. אם השמאל יעמוד במצב של אין ברירה, ומבחינה פוליטית זהו מצבו היום, ייתכן שיתגלה שדווקא הוא ורק הוא יכול למגר את הטרור.
יש סיבות רבות לחשוב שממשלת בנט־לפיד לא תוכל לגל הטרור הנוכחי, והוא יביא עליה את קיצה. אבל יש סיבות טובות לא פחות לחשוב שדווקא לכן, ודווקא בגלל הרכבה המיוחד הכולל אנשי שמאל, היא תוכל לעשות מה ששום ממשלת ימין לא עשתה ולא יכולה לעשות. לבנט, שקד, ליברמן וסער אין שום ספק שיש לצאת למלחמת חורמה בטרור הערבי, ויש להם נכונות מלאה לעשות זאת. אם גנץ, לפיד ובר־לב יבינו שאין להם ברירה אלא להצטרף למשימה בלב שלם ובכול מאודם, הממשלה הזו תוכל לא רק לעצור את גל הטרור אלא גם לשנות דברים מיסודם. אם הם לא יגלו את הנחישות הנדרשת, או אם מרצ לא תצליח לרדת מן העננים, להתחבר למציאות ולפחות לא לחבל במאמץ, הממשלה הזו תיפול, ובצדק.
מיגור גל הטרור בידי הממשלה חשוב יותר מעצם קיומה, ולכן אינו תלוי במנסור עבאס. הוא אומנם יכול לפרק את הממשלה, אבל יהיו לה לפחות שלושה חודשים מלאים עד לבחירות כדי למלא את משימתה ולהוכיח את עצמה. אם עבאס בכל זאת יצליח לאזור אומץ לב ולתת גיבוי למלחמה מחויבת המציאות בטרור, הוא יוכל לקנות את עולמו ולהוכיח שדרכו כנה. אם הוא לא מסוגל לכך, הממשלה שתלויה בו לא תמלא את ימיה, והוא יוכיח שוב שהערבים לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
