ימים נוראים עוברים עלינו. ימים מלאי דם, רצח וחרדה. טראומות האינתיפאדה השנייה מכות בזיכרון – אף שהיקפי הפיגועים היום, ברוך השם, רחוקים מלהזכיר את פיגועי התופת ההם. אבל דרכן של טראומות שהן צפות מחדש גם כשהמציאות מזכירה רק שמינית שבשמינית של הטראומה המקורית. גם משום כך ראוי שלא נמתין עוד זמן רב למאבק נחוש בטרור, כפי שהמתין אריאל שרון במשך למעלה משנה עד שיצא למבצע שהביא לקץ גל הטרור לתקופה ממושכת.
אבל כשם שתפקידה העיקרי של ההנהגה המדינית־ביטחונית הוא להשליט חוק וסדר, כך תפקידה העיקרי של ההנהגה האזרחית, ושל החברה האזרחית בכלל, הוא לטפח חוסן פנימי. והימים האלה קשים, גם מפני שהחברה האזרחית ומנהיגיה נכשלים בכך שוב ושוב. החל בסרטוני המוות שמועברים ברשתות החברתיות כמו לחמניות חמות, עבור בפוליטיקאים העסוקים בהאשמות הדדיות, וכלה באיש ציבור כמו הרב שמואל אליהו, שחושב שתגובה ראויה לטרור היא קריאה לכל מעסיק ערבים בישראל לשלוח את כל עובדיו המוסלמים לחופשה מרוכזת ברמדאן.
נניח לשאלה המוסרית, של הענשת מאות אלפי בתי אב על חטאם של יחידים. השיקול המעשי חמור עוד יותר: אם הרב אליהו חושב שכך ישיג הרתעה, כדאי שישאל את ראשי מערכת הביטחון מדוע הם מתעקשים לא להטיל מגבלות קבוצתיות קשות גם בתקופות טרור. תנוח דעתו: זה לא נעשה דווקא מתוך דאגה לפלסטינים.
הימים קשים גם מפני שהם מאיימים להסיר מעלינו צלם אדם שבנו, ולא רק בתגובה לטרור. הנה, כונסה ועידה יפה שנועדה לחגוג את ספר הספרים שלנו כמקור השראה יקר לכל בית ישראל, ואפילו לכל באי עולם. אבל הכוחות האטומים, הצייקנים והנוקדניים שבתוכנו כבר ימצאו סיבה לחרב גם את המפעל הזה – שהרי את הדיון במעמדו העולמי של התנ"ך נבחרה להנחות, רחמנא ליצלן, אישה לא יהודייה. ולא זו בלבד, אלא שאותה לילית גם נשואה ליהודי; משמע, עברה על איסור תורה מפורש, ואף גרמה לכך שאב יהודי יביא לעולם ילד לא יהודי.
כן, גם אני חושב שראוי ליהודים להתחתן עם יהודים. אבל צריך שיהיה הבדל בסוגיות הרגישות הללו בין לכתחילה ובדיעבד. אני חושב שראוי לשמור שבת וכשרות, אך לא עולה בדעתי לפסול עיסוק פומבי של מחללי שבת וכשרות בתנ"ך. אדרבה, אנחנו מייחלים לערבים שירצו לקשור בכבוד את גורלם עם גורלנו; וכשיש כאלה, והם מבקשים לקשור את גורלם במשפחה יהודית (אף שבחברה שלהם עצמם תוקפים אותם על כך) ובספר הספרים, אנחנו תובעים לגרש אותם בביזיון.
להקים לנו בניינים, לתדלק לנו את המכוניות, ולנקות לנו את הרחובות – כן, בכבוד. אבל היי, אל תיגעו לנו בתנ"ך. עד כאן!
למי שחשב שהיחס הדוחה הזה ייעצר בידוענים, השבוע הזה זימן לנו עוד בחינת דו־קיום מרירה. השוטר רס"מ אמיר חורי, ששילם בחייו על עצירת הפיגוע המתגלגל בבני־ברק, היה כידוע ערבי נוצרי. הייתה לו גם חברה יהודייה. באחת מקבוצות הוואטסאפ המגזריות בחר אחד המשתתפים לסכם את הזוגיות הזו כך: הם "העזו לקיים זוגיות נפלאה, ולחסל את עם ישראל לא בטרור אלא בהתבוללות". ומשתתף אחר תהה אם "מותר לומר שבנופלו זכה להיות חסיד אומות העולם, וגם זכה להימנע מלאמלל את עצמו ואת בת זוגו בנישואים טרגיים". מה נאמר, אשרינו שבמותו ציווה לנו את שמירת הזהות.
בספר הכוזרי יש ל"חבר" היהודי תשובה ניצחת כמעט לכל שאלה שמעלה מלך כוזר. אך לאחר שהוא טוען בפני המלך שהשפל הגשמי של היהודים אינו ביטוי לשפל רוחני, אלא עדות לכך שהפאר והעושר החיצוניים אינם מעניינים אותם, המלך לא משתכנע וגורס שאפשר לטעון זאת רק אם השפל היה נגרם מרצון, ולא בגזרת הגורל. אם יבוא יום והיהודים יתחזקו, מן הסתם ישפילו גם הם את הנתונים לשלטונם. על כך מודה החבר: "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר, כן הוא".
מתברר שר' יהודה הלוי צדק לחלוטין בנבואה הפסימית ששם בפי מלך כוזר. התחזקנו רבות, ומקום חרפתנו אכן נמצא. העם שסבל יותר מכל עם אחר מגורל המיעוט המודר והמבוזה לא יודע להפנים את ההבחנה בין טיפוח זהות עצמית ובין ביזוי הזולת.
