מכובדיי כולכם,
התנ"ך הוא עמוד האש הערכי, הלאומי, הדתי, החברתי והתרבותי של העם היהודי, ובמרכזו אהבת האדם. "ואהבת לרעך כמוך" מייצג בעיני רבים את תמציתו, אבל הוא כמובן עשיר יותר ורב פנים לאין ערוך. ערך מרכזי נוסף שעובר כחוט השני בספר הספרים, הוא תפקידו של הכלל ותכליתו של כלל ישראל, שאינם עניין אינסטרומנטלי בלבד, אלא תכלית לכשעצמה, ובשפה פשוטה – אחדות ישראל.
הלכה למעשה, עקרון האחדות אינו אפשרי בלי העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", ואפשר אפילו להסתפק ב"אהבת לרעך", גם בלי כמוך. ובאותה נשימה, עקרון אהבת האחר מקבל משמעות גדולה יותר כשהוא חלק מעיקרון האחדות. ניתוח ערכי צה"ל והתבוננות על האופן שבו הוא מטפח את חייליו ומפקדיו יגלו ששני העקרונות הללו הם חלק מרכזי מהווייתו, הבאה לידי ביטוי במעשים, ובמימוש יומיומי.
אחד הביטויים המובהקים של רעיון האחדות בתנ"ך הוא משל העצים של יחזקאל. הנביא חוזה את שיבת העם לארצו ואת אחדותו, וממשיל את שתי הממלכות לשני גזרי עץ שיהפכו לאחד. "ואתה בן אדם", כך אמר, "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו, וקרב אותם אחד אל אחד, לך לעץ אחד… ועשית אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכולם".
מרגע שגלה יחזקאל לבבל הוא שינה את אופי נבואותיו, והן הפכו ברובן מנבואות תוכחה לנבואות נחמה. יחזקאל היה נביא של משלים ומיצגים, נביא ויזואלי מאוד, ובדקות הקרובות אני מבקש להציע לו נחמה, נחמה שמשתקפת באופן ויזואלי למדי, ובה בעת משקפת באופן העמוק ביותר את ערך אהבת האדם וערך האחדות בצה"ל.
מרגע שהחיילים מתגייסים ולובשים ירוק הם שווים – נעלמים באחת סוגי הבגדים, נעלמים המותגים, ונעלמים הסממנים המצביעים או מרמזים על הבדלי אוכלוסיות. מרגע שהחיילים עלו על מדים, רק אישיותם, יכולותיהם, התנהגותם ומעשיהם מהווים את תעודת הזהות שלהם, ותכונות אלו הן שקובעות את מסלולם ואת פיתוחם בהמשך. עם המדים ובלעדיהם, בעיני המפקדים כל החיילים שווים, והם נמדדים אך ורק לפי הקריטריונים שהזכרתי. לשוויון ולאחידות יש השפעה ניכרת על האחדות, אבל התנאי העמוק ביותר והגורם המשפיע ביותר ליצירת אחדות חברתית הם כבוד האדם ואהבת האדם.
לכך אפילו בצה"ל אין פקודה, אבל צה"ל מטפח את "ואהבת לרעך" בדרך יותר פשוטה, יותר אנושית, ובמבחן התוצאה דרך יעילה, שמקרינה על החברה כולה. הכלל הראשון שצה"ל מיישם הוא העיקרון של "והכרת את רעך". צה"ל משבץ אנשים מכל האוכלוסיות ומכל המגזרים בקבוצות משותפות, בקורסים משותפים וביחידות משותפות. בבטן הטנק משרת חייל דתי וחילוני, חייל מהעיר ומהכפר. בספינת הטילים משרתים חיילים וחיילות מכל המגזרים ומכל הדתות. כך גם במחסן הלוגיסטי, כך בדת"ק ("דיר" תת־קרקעי) בחיל האוויר, בחמ"ל, בחדר הפענוח ובמטה. שם החיילים נפגשים, שם הם מכירים, שם הם נחשפים לאנשים מאוכלוסיות מגוונות, שאלמלא צה"ל לא היו נפגשים מעולם. אלמלא צה"ל היה קורה מה שקורה בחלקים נרחבים בעולם – קבוצות שלמות נשארות מכונסות בתוך עצמן, סובלניות רק לדרכן, ובפועל כלואות בתוך עצמן. בעידן הרשתות החברתיות התופעה הזאת מחמירה.
החיילים בצה"ל נפגשים, מכירים ואז מגלים זה את זה, נפתחים זה לזה, לומדים זה את זה, והופכים תלויים זה בזה. מכאן, קצרה הדרך לאהוב זה את זה ולפתח חברות אמת. התופעה הזאת מתרחשת יום־יום באירועים הבסיסיים ביותר: כשחייל עוזר לחבר ללמוד למבחן, כשחייל עוזר לחבר במסע, כשחיילת מתנדבת להחליף חברה ולהישאר שבת, כשהן עושות ביחד תרגילים ושבתות, כשחוצים בטור החשאי את הגבול ביחד, כשמחפים זה על זה בלחימה, כשמסייעים וכשחובשים חבר שנפצע, כשנושאים ביחד את ארון הקבורה וכשמשלימים ביחד את המבצע.
אהבת החבר מובילה לאהבת האחר, ו"רעך" הוא ביטוי לרעות שמוביל לאחדות. צה"ל עובד ב"ואהבת את רעך". חלק מרכזי ממשימת הפיקוד הוא לגבש יחידה של אנשים מרקע שונה, וחלק מהותי בפיקוד הוא "ואהבת את פקודך". ההיכרות והחברות שנוצרות בצבא אינן רק עם אדם זה או אחר, אלא במידה רבה עם כל המגזר שהוא מייצג. וכך הופכים האנשים לקשובים יותר, מתונים יותר ונגישים יותר זה לזה. הם לומדים להכיר גישות שונות, תפיסות אחרות, ומעל הכול מגלים שכולם בני אדם: צרכים דומים, פחדים דומים ושאיפות דומות.
דבר נוסף, חשוב ומהותי המתחולל בצה"ל משפיע על כל חייל שמשרת בו: החייל הופך יותר ויותר לחלק מהכלל, ולומד שהוא משרת דבר גדול ממנו. לרבים מהחיילים זו חוויה שהם מתנסים בה לראשונה, והיא הולכת ומעצימה לאורך השירות. עד לגיוס, לרבים מהם הייתה אחריות רק כלפי עצמם, ועכשיו הם לומדים להיות חלק מדבר גדול יותר, גדול יותר מעצמם ומחייהם הפרטיים, דבר שמתבטא בשייכות לצוות, שמפתח תלות הדדית, ערבות הדדית, וייעוד שלא ניתן למימוש אם אינו נעשה באופן קבוצתי או יחידתי. הבנת הייעוד, השלם הגדול מסך חלקיו, והיותך חלק מהכלל, היא תובנה עמוקה – שמעוררת מצד אחד רגש של צניעות וחוסר בלעדיות, ומהצד השני תחושת שותפות ומסוגלות. לכל התכונות הללו יש תרומה והשפעה על החברה כולה, ואין להפריז בחשיבותן. טיפוח הערכים האלו על ידי צה"ל מחזק את החוטים שמהם עשוי המרקם האנושי במדינה, מחזק את השתי וערב החברתי ומגביר את הסולידריות באוכלוסייה.
אבל צה"ל לא מסתפק בכך. לצד החינוך לערכי הליבה – מקצועיות, משימתיות, והנכונות לסכן את החיים – צה"ל מטפח את ההזדהות עם המדינה. מפקדי צה"ל מחנכים לאהבת המדינה והארץ, ועושים זאת בדרכים מגוונות – בשיחות ובמעשים, בביקורים ובסיורים. חייל בצה"ל נחשף לעולם הערכי, התרבותי והחברתי של מדינת ישראל, שחלקים ממנו, עד לשירותו הצבאי, לא היו מוכרים לו, וחלקים אחרים היו פחות נגישים ופחות מוחשיים: הוא מבקר בירושלים ובכותל, לפעמים בפעם הראשונה; הוא מבקר ביד ושם, לפעמים בפעם הראשונה; הוא מנווט בעמק האלה, שעל האדמה הזאת הכריע דוד את גוליית; הוא לומד ערכים של מסירות והקרבה, יושר וחברות, והלכה למעשה מחונך כך לאורך כל היממה; הוא לומד אירועים והיסטוריה צבאית; הוא נפגש עם מפקדים או פצועים שסיכנו את חייהם; הוא נפגש עם משפחות שכולות, ושר את ההמנון ומצדיע לדגל יותר פעמים מאשר בכל חייו.
אחדות העם ועוצמת הסולידריות נובעות גם מתחושת השוויון וההשתתפות ששוררת בין האנשים. כל מי שמשרת בצה"ל, יהיה הרקע שלו אשר יהיה, משתתף ונותן מעצמו. זו עובדה היוצרת מכנה משותף רחב בין אנשים. אך אליה וקוץ בה: גם תחושת חוסר צדק, כשעקרון ההשתתפות והנשיאה בנטל נפגע.
השבטים היו חלק מרכזי מהוויית התנ"ך והתופעה כנראה לא נעלמה, אך בצה"ל אין שבטים. צה"ל הוא שבט גדול, שבט אחים ואחיות, שיש בו מקום לכל אדם וכבוד לכל אדם, אבל לובשים בו מדים אחידים, מקפידים על נורמות וכללים אחידים, ויש לו ייעוד מהותי ורוח של שותפות ומשמעות. זהו שבט מיוחד, שבט של העם, הבא מהעם, למען העם, המגלם את הטוב שבעם. זהו שבט שמאחורי כל חייל או חיילת שמשרתים בה עומדת משפחה, וגם היא מרגישה שותפה, ואם לבחון לפי הזיקה העמוקה שיש לה כלפיו, היא מעולם לא עזבה אותו. יש לה מה להגיד, היא אפילו הייתה מנהלת כמה מהדברים אחרת, אבל צה"ל הוא שלה, והוא חלק ממנה וחלק מזהותה.
לצד זאת, תפקידו המרכזי של צה"ל הוא הגנת המדינה ואזרחיה, ומכאן גם עוצמתו. המלחמה באוקראינה הופיעה לחלק מהקהלים בעולם ובארץ כהפתעה. מלחמה? במאה ה־21? זאת מלחמה שהפכה במקומות רבים לתזכורת או לקריאת השכמה, למרות שאצלנו מלחמה או מבצע מתרחשים אחת למספר שנים.
הספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", שפורסם לפני שלושים שנה, היה אמור להיות ספר מכונן, ומחברו כנביא בעולמו ניסה להתנבא ולהכריז על תום עידן המלחמות, ועל עתיד משותף המושתת על עקרונות הדמוקרטיה, הליברליזם וההומניזם, שרוב מדינות העולם יאמצו בעוד רגע. עשרים שנה חלפו וכל שנה הדגימה את ההפך. לכל מי שמיהרו להכריז על סוף עידן המלחמות, לכל מי שלא הכריזו על כך אבל בתוך תוכם מאמינים בכך, ודרך העדשה הזו שופטים את המציאות – לכל אלו אומרת המציאות פעם אחר פעם: יש לי תוכניות אחרות. יהיו פרקים נוספים בהיסטוריה, ומלחמות לא ייעדרו מהם.
לשם כך צה"ל צריך להיות חזק, וחוזק מתחיל ברוח: בצדקת המטרה, בצדקת הדרך, ובסולידריות הפנים־צבאית והחברתית, הכוללת ראייה מפוכחת, הזדהות ואחדות, ומקרינה על החברה כולה.
"כל זה אינו משל ולא חלום", כתבה נעמי שמר. משל העצים מתממש בצה"ל בכל יום – בטיולית, במוצב, בחדרי המגורים ובבטן הצוללת – והוא ביטוי ליתרון אחד מרבים שיש לצבא חובה ולצבא עם. צה"ל הוא חדר כושר פרטי; חדר כושר לחייל שלומד ערכים, משמעת ומקצוע, שלומד ומתנסה בעבודה בתנאי לחץ, קבלת החלטות, עבודת צוות וגמישות. צה"ל הוא גם חדר כושר לאומי המזריק לשורשי החברה סובלנות, אחדות ושיתופי פעולה בין כלל האוכלוסיות, המתבססים על רעות וחברות.
משל העצים מופיע בהפטרה של פרשת ויגש, שעוסקת ברובה ביוסף ואחיו, בשיא מזעזע של קנאה, חוסר קבלה ואחדות שהתפוררה. הצימוד בין הפרשה להפטרה אינו מקרי, וכך גם הצימוד בין יהודה ליוסף ולעשרת השבטים. האיחוד והשיקום הרוחני והמדיני בין יהודה לישראל לא התרחש, ודווקא משום כך זו תזכורת לצורך לחיות ביחד, יחד עם הניגודים. נבואתו של יחזקאל אמיצה. היא ניתנה לאחר שגלו עשרת השבטים ולאחר שגלה יהודה, אבל על כך אמרו בעלי התוספות "שאין הנביא מתנבא אלא על מה שראוי להיות", ובלשון אחר – שצריך להשתדל ולהתאמץ ולפעול באופן מעשי ואקטיבי כדי לממש את החזון. צה"ל תורם לכך את חלקו.
התנ"ך שומר על העם היהודי ועל מדינת ישראל – וכך גם צה"ל, במידה רבה. דרך ארוכה עבר העם היהודי, והתנ"ך מיטיב לתאר את חלקה. כך גם צה"ל, שהפך לאחד הצבאות הבולטים בעולם, אך נכונים לו עוד אתגרים רבים, ונושאים רבים עוד מחייבים שיפור. אבל סיור מהסוג שעשינו עכשיו בצה"ל וביחידותיו היה מסב ליחזקאל, נביא הנחמה, מעט נחת. ואף שאבדו עשרת השבטים, קרוב לוודאי שהוא היה אומר: "אמרתי לכם".
