דיווחים על הפגנה צפויה בנתיבי איילון קיצרו במעט את יומה הרביעי של עדות עד המדינה שלמה פילבר במשפט נתניהו. שני הצדדים רצו להספיק להגיע הביתה בשלום ובזמן. גם העיתונאים. אך המתח בין התביעה להגנה לא התפוגג כלל. ביום שני ייפגשו הצדדים שוב לשמיעת המשך החקירה הראשית של העד ולבחינה מדוקדקת של כל מילה שלו. אולם אף שהוא מעיד מטעם התביעה, הולך ומתחוור שהפרקליטות תתקשה להשתית על עדותו את הבניין שהיא מבקשת לבנות במטרה להוכיח את עבירת השוחד של נאשם מספר אחת.
פילבר אומנם אינו נסוג מהעובדות שתיאר בעדותו במשטרה לאחר שחתם על הסכם עד המדינה, אך פרשנותו לדברים וההקשר שהוא נותן להם מפחיתים במידה רבה את משקלם. גם לאחר שניתן לתובעת, עו"ד יהודית תירוש, לחקור את פילבר במתכונת של חקירה נגדית, היא מתקשה לגרום לו לקשור באופן מלא בין ההנחיה הראשונית שקיבל לדבריו מנתניהו ובין פעולות שעשה במשרד בתקופות מאוחרות יותר. פילבר מעניק לפעולותיו הקשר מקצועי, ומסרב לייחס להשפעתו של נתניהו את צעדיו, גם אלו שלכאורה היטיבו עם חברת בזק שבבעלות שאול אלוביץ'. כל ניסיונותיה של תירוש להציג לו ציטוטים ומסמכים שיגרמו לו להדק את הגרסה לא הביאו אותו להוציא מפיו את המילים שהיא משתוקקת לשמוע.
נקודת התורפה של התביעה היא בחירתה לשים דגש דווקא על אמירות מסוימות של פילבר בחקירותיו במשטרה, אלה שמחזקות את תזת השוחד. אלא שפילבר אמר בחקירותיו גם דברים אחרים. בשלב זה הפרקליטות רשאית להציג לבית המשפט את התמונה כראות עיניה, אך מאלפי העמודים של תמלילי החקירות של פילבר במשטרה עולה כנראה תמונה מורכבת. כדי להביא להרשעתו של נתניהו בשוחד יש להוכיח שהוא אכן פעל במפורש להיטיב עם שאול אלוביץ' באמצעות פילבר. אך אפילו בשלב הנוכחי של העדות קשה למצוא לכך ראיה מובהקת. הייתה אומנם "שיחת הנחיה" מפורסמת, שפילבר העיד עליה ביום הראשון של עדותו, והייתה "שיחת נזיפה" טלפונית שהוא העיד עליה השבוע. אך בהתחשב באופן הצגתן בעדותו, עוד לפני שהמושכות עברו לידי הסנגורים, קשה לראות אפילו בצירוף שלהן תמורה מובהקת שתואמת עסקת שוחד.
היחס המיוחד שנתן פילבר לבזק ולבעל השליטה בה אינו נתון במחלוקת. אך טענת החיבור לנתניהו, גם כעת, ניצבת על כרעי תרנגולת. חגיגות הניצחון בקרב אנשי הפרקליטות לאחר יום העדות הראשון של פילבר היו מוקדמות. הדרך להרשעת נתניהו בשוחד תהיה קשה בהרבה מכפי ששיערו תחילה.
פרס ישראל למחרימים
פסק הדין שניתן השבוע בעתירה נגד שלילת פרס ישראל מפרופ' עודד גולדרייך הציף מחלוקת מעניינת במה שנחשב לאגף השמרני בבית המשפט העליון. משני צידי המתרס ניצבו השופטת יעל וילנר, מהמינויים הבולטים של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, והשופט נעם סולברג, מינוי של השר המנוח יעקב נאמן, ומי שמיועד להתמנות בעוד כשש שנים לנשיא בית המשפט העליון. וילנר סברה שיש לקבל את עתירתם של חברי ועדת הפרס, ולבטל את החלטת שרת החינוך למנוע את מתן הפרס לפרופ' גולדרייך, ואילו השופט סולברג קבע שאין להתערב בהחלטת השרה לשלול את הפרס, הנתונה בתחום סמכותה.
מי שהכריע את הכף לטובת קבלת העתירה היה יצחק עמית, שצפוי להתמנות בתוך פחות משנתיים לנשיא בית המשפט העליון, אך לא הוא העניין. עמדתו של עמית הייתה צפויה, וכבר בסיבוב הקודם של הדיון המשפטי בנושא הוא סבר שיש להורות על מתן הפרס לגולדרייך, אף בלי להמתין להחלטה מחודשת של השרה. המחלוקת המעניינת התגלעה דווקא בין וילנר לסולברג, והיא עסקה בשאלת השאלות המבדילה בין שמרנים לאקטיביסטים בבית המשפט: האם ביקורת שיפוטית יכולה להתבסס על "עילת הסבירות"?
בפני השופטים עמדה החלטתה של שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא־ביטון שלא לאמץ, באופן חריג, את המלצת ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס בתחום מדעי המחשב לגולדרייך. שאשא־ביטון לא פעלה בחלל ריק. את החלטתה היא קיבלה בהתאם למתווה שהציגו לה שופטי בג"ץ בפסק הדין הקודם בנושא, שפסל את ההחלטה הדומה של השר הקודם יואב גלנט. שאשא־ביטון פסעה בדיוק בתלם שהתווה בג"ץ, אך מסקנתה הייתה שונה מזו שקיוו לה, כנראה, חלק מהשופטים. לשיטתה, מי שחותם על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי להקפיד על החרמה מוחלטת של אוניברסיטת אריאל אינו ראוי לפרס ישראל, גם אם מניעיו אידיאולוגיים: "תמיכה בקריאה הפלסטינית לנתק כל קשר ממוסדות אקדמיים ישראליים בהתנחלויות הבלתי־חוקיות שבאדמות הפלסטיניות הכבושות". לשיטתה של שאשא־ביטון, מי שפוגע באקדמיה הישראלית ביד אחת, לא רשאי לבקש את הוקרתה של מדינת ישראל בשנייה.
השופטת וילנר לא השתכנעה, וקבעה בפסק דינה שהחלטת השרה אינה עומדת במבחן הסבירות. את עמדתה תמכה בטענתם של העותרים שמדינת ישראל עצמה הסכינה לחרם של האיחוד האירופי על אוניברסיטת אריאל, בחתימתה על הסכם מימון המחקר "הורייזן 2000" שנקבע בו כי "לא יחול על האזורים הגיאוגרפיים שנכנסו תחת ממשל מדינת ישראל אחרי 5 ביוני 1967". לפי וילנר, אין להחיל על גולדרייך אמות מידה מחמירות יותר מאלו שחלות על ממשלת ישראל.
כאן ממש פרצה המחלוקת בין סולברג לווילנר. וילנר טענה שהחלטת השרה חורגת ממתחם הסבירות, אך סולברג קבע כי אין להעמיד כלל במבחן את החלטת השרה, כל עוד לא חרגה מסמכותה, קיימה הליך בחינה ראוי ונימקה את החלטתה כדבעי. נקודת המוצא שלו היא שבית המשפט לא נכנס בנעליה. כשם ששופטי בג"ץ סירבו במשך השנים להפוך ל"ועדת־על לשלילת פרסים", הסביר סולברג, ודחו סדרת עתירות שביקשו לשלול פרסי ישראל ממגוון זוכים, כך לא נכון שהשופטים יכפו על השרה להעניק פרס.
סולברג לא הסתפק בכך: הוא יצא למתקפה עקרונית, אף אם תמציתית, נגד עילת הסבירות. "לא לתיקון עולם הוסמכנו, אלא לשפיטה. את מלאכתנו זאת לא נעשה על סמך מאוויים או תחושות, מה סביר יותר ומה ראוי פחות, אלא בהתבסס על החוק והמשפט", כתב בחוות דעתו. וילנר מצידה יצאה להגן על שמרנותה מפני מתקפתו של סולברג, ובתגובה טענה שלא כל הסבירויות שוות. "מסקנתי אינה מבוססת אפוא על עילת הסבירות במובנה הרחב, אלא על עילת הסבירות בלבושה המקורי וה'רזה', אשר מתייחסת להחלטות לא רציונליות של הרשות, זאת להבדיל מגרסתה הרחבה של עילת הסבירות, אשר עניינה במשקל שניתן לשיקולים הרלוונטיים והאיזון ביניהם".
החלוקה של וילנר בין הסבירויות למיניהן עשויה להישמע על פניה שובת לב, כביכול לא מדובר בהחלפת שיקול הדעת של השר בשיקול דעתו של השופט, אלא רק בפסילת החלטות "לא רציונליות". אך דווקא הדוגמה הנוכחית מדגימה היטב את חולשתה. האם באמת החלטת השרה הייתה מופרכת כל כך?
נימוקה של שאשא־ביטון למניעת מתן הפרס לא היה פורמליסטי. היא לא טענה באופן סתמי שעצם החתימה על העצומה היא עילה לשלילת הפרס, אלא הצביעה על הפגיעה שנובעת ממנה באקדמיה הישראלית. גולדרייך חתם על העצומה, אף שהיה יכול לבחור לא לחתום ולא להזיק לאקדמיה. לממשלת ישראל לא הייתה פריבילגיה כזו. היא נאלצה לבחור בין נבלה לטרפה, בין חתימה על ההסכם ופגיעה באוניברסיטת אריאל ובין אי חתימה שמשמעה שלילת תקציבי עתק למחקר מהאקדמיה הישראלית כולה. אכן אפשר לטעון שברגע שנחתם ההסכם לא ניתן לבוא בטענות לאקדמאי ישראלי הקורא לאיחוד האירופי לעמוד על ביצוע ההסכם. אך האם העמדה המנוגדת, זו ששוללת את הזיקה בין הדברים, היא "לא רציונלית" כהגדרתה של וילנר? ספק רב.
גישתו השמרנית של סולברג ברורה וחדה, בעוד השמרנות הרזה יותר של וילנר סופה שתינגף פעם אחר פעם בפני הגישות האקטיביסטיות, משום שאינה מציבה להן חלופה רעיונית מנומקת ומעמיקה.
