קורבן מנחת מאפה תנור, חלות בלולות בשמן או רקיקים – אלה כמה מקורבנות הנדבה השכיחים במשכן ובמקדש, שעלותם נמוכה עד כדי כך שכל אדם, כולל העניים, היו יכולים לעמוד בהוצאתה, בדומה למנחת סולת.
כמויות מנחות המאפה שהובאו למקדש היו עצומות, בעיקר בשלושת הרגלים. לשם הדגמה, נניח שאדם מביא בממוצע קורבן תודה אחד לשנה, כלומר ארבעים לחם (עשרה מהם רקיקי מצה), הרי שאם נכפיל זאת בעשרות אלפי עולי רגל נגיע להיקף אפייה של מאות אלפי כיכרות לחם בשנה. נציין שיש בידי כל אדם להביא את הסולת שמנחתו תיאפה ממנה, ובלבד שתהיה טהורה ואיכותית.
מכל מקום, נתח מהמנחות שהקדישו אנשים פרטיים נאפו מסולת שנרכשה בתחום המקדש ומלחם שנאפה בו. בכך נחסכה הטרחה שבהבאתם והובטח שהכול נעשה ב"תו טהרת המקדש" (משנה, שקלים ה', ד'). מדובר בהיקף פעילות כלכלית נרחב שכלל מערך של אספקת מוצרי איכות בתו טהרה שנוהל באמצעות ממונים, קניינים ומפקחי מחיר ואיכות.
כמויות הדגן, בעיקר סולת, שעברו דרך המקדש לצורך פולחן או כמעשרות לבני שבט לוי היו גדולות ביותר. למשל, מסופר על אנטיוכוס השלישי שסיפק את צורכי בית המקדש ובהם 1,460 מדימנים חיטה (מלחמות היהודים יב, 140), שהם כשבעים טונות. במחקר על כלכלת המקדש הראינו שרק לצורך קורבנות הציבור נדרשו בכל שנה למעלה מעשר טונות חיטים, ובסך הכל אלה היוו בין אחוז אחד ל־5 אחוזים מכלל פעילות קורבנות היחיד. מובן שהכמויות האלה דרשו מקום אחסון. הסולת כנראה נשמרה יחד עם המעשרות ותרומות הדגן בלשכות מיוחדות באוצרות המקדש.
לחמי תודה ורקיקי נזיר, שאינם נחשבים מנחה (ואין מקטירים מהם כלל על המזבח), היה אפשר להביא אפויים, מציאות שהתאימה לאנשים שגרו בקרבת ירושלים והיו מסוגלים להביא מנחה טרייה בלי טרחה רבה בטלטולם בדרכים. שאר האנשים שהגיעו מרחוק היו יכולים לרכוש את המאפים בשווקי ירושלים, שהיו בה אנשים שמכרו לכל דורש. אולם כל אפיית מנחות התנור נעשתה בתחום המקודש במקדש (יחזקאל מ"ו, כ').
בית המקדש בירושלים, ששימש מוקד פולחני ריכוזי יחיד, בניגוד לעולם הפגני שבו הפולחן התקיים באלפי מקדשים, היה למעשה המאפייה הגדולה בעולם בשלהי בית שני. בשל ההיקף הנרחב של הפעילות, מגוון סוגי מנחות המאפה וההפרדה בין חלות מצה לחלות חמץ, היה צורך למנות במיוחד מפקח על עבודת התנורים, כפי שמעידה המשנה: "שמואל [היה ממונה] על התנורים" (תוספתא, שקלים ב', י"ד).
אחד מקורבנות המאפה הנפוצים ביותר הוא הרקיק הנזכר בתורה שמונה פעמים בלשון יחיד או ברבים: "רְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן", למשל. הרקיקים נאפו ללא שאור, והיו לחם דקיק במיוחד (זו למעשה משמעות שמו, גם בערבית). ה"רקיק" הוא בעצם מצה, מכיוון שאינו תופח. אין בהלכה קביעה מחייבת לעובי המאפה הזה, אבל ההנחה היא שזהו לחם שטוח דק מהרגיל. לא ידוע כיצד בדיוק הכינו את הרקיק אולם ברור מספר ויקרא שזהו "מאפה תנור" ולא בצק שטוגן במחבת. תיאורי סוגי המנחות וחלות התודה או קורבננות הנזיר – בלולות או משוחות בשמן, מצות וחמץ – מאפשר להניח שבמשכן ובמקדש השתמשו בסוגים שונים של כלים, כירות ותנורים.
בעת העתיקה היו כמה טיפוסי תנורים, אך דומה שהתנור השכיח ביותר בארץ ישראל וסביבתה לאפיית לחם היה עשוי חרס, בעל מבנה גליל, הנמצא על פני הקרקע או חפור. סביר להניח שהתנורים בימי המשכן היו ניידים, וכמותם מוכרים בממצא הארכיאולוגי. מבנה התנור היה לרוב כחרוט קטום, רחב בתחתית וצר יותר בחלק העליון, ובכך מאפשר שימור יעיל יותר של החום. בבסיס התנור נמצא לעיתים פתח שכנראה שימש להבערת האש ובחלק העליון פתח שדרכו מכניסים את הבצק ומדביקים אותו לדפנות. הדבקה של רקיקים נעשית לרוב ביד, אבל אפיית רקיקים גדולים במיוחד כמו של חלות תודה ומנחת נזיר דורשת מיומנות גבוהה ביותר. טיפוסים של תנורים כאלה נמצאו בהמוניהם בחפירות ארכאולוגיות באתרים רבים וידועים בחברות מסורתיות עד העת החדשה במרחב ארץ ישראל ולמעשה בכל מזרח אגן הים התיכון.
כמו כן, נמצאו בממצא הארכיאולוגי באתרים רבים בכל רחבי ארץ ישראל כלי חרס שהחופרים מזהים בתור "טסי אפייה", שטוחים מתקופת הברונזה וקמורים מתקופת הברזל, ודומים ל"סאג'" המאוחר. בשלהי ימי בית שני השתמשו במקדש גם בתנור הפוּרן, שהגיע לארץ ישראל רק בתקופה הרומית וכמותו נמצאו גם בעתיקות פומפיי. הוא נזכר רבות במקורות חז"ל בשמות פורנה, פורנא, פורני ועוד. זהו תנור תעשייתי גדול שבדרך כלל בנוי מחרס או מלבני חומר, ובמקדש היה עשוי ברזל. קיימת בו לעיתים הפרדה בין תא האפייה העליון ותא הסקת האש התחתון. תנורים כאלה היו בשימוש בארץ ישראל גם בימי הביניים, והתקיימו ברשות בעלי אמצעים עד לעת החדשה. התנור הזה מתאים ליצירת כיכר לחם איכותית, עבה ותפוחה, ואינו מוגבל כמו התנור הרגיל לאפיית לחם שטוח, רדוד וקטן יותר. בתנור הפורן המסה התרמית גבוהה ופיזור החום אחיד יותר, ולכן הוא מאפשר אפייה טובה בחלקה החיצוני והפנימי של הכיכר. יש לכך יתרון בלחם תפוח, כמו לחם הפנים, ובעיקר כשרוצים להימנע מחִמוץ הבצק שבחלק הפנימי.
סביר להניח שבתחום המקדש בשלהי בית שני השתמשו גם בתנורי פורן. מבחינה טכנית קל יותר להניח את הרקיקים על רצפת תנור הפורן מאשר על דופן התנור הרגיל, במיוחד כשמדובר ברקיקים גדולים של לחמי תודה ונזיר. גם משך זמן אפיית הרקיקים קצר יותר.
הכנסת הרקיקים, פריסתם והוצאתם נעשתה באמצעות מקלות ארוכים. ההפרדה בין חומרי הבעירה לבצק מונעת הצטברות פיח או אפר על הלחם. כמו כן, סביר להניח שתנורי פורן לא הוגבלו לשמש רק לאפיית לחם הפנים בערב שבת, אחת לשבוע, אלא שימשו בכל ימות השבוע לאפיית שאר המאפים הנדרשים במקדש באופן יומיומי.
תנור שמוסק באופן תמידי צובר חום בשכבות הפנימיות של לבני הבניה, גורם שמקרין ומשפר את האפייה. לעומת זאת, תנור שהוסק באותו היום או יום אחד לפני כן טרם מספיק לצבור חום, ואז איכות האפייה נמוכה יותר. ייתכן שהאפייה כולה נערכה בלשכת "עושי לחם הפנים", שנקראה על שם הלחם המיוחד ביותר. בית גרמו, שהתמחו בכך, קיבלו משכורת גבוהה במיוחד לא רק על הכנת הלחם פעם בשבוע אלא על כל שאר מיני המאפה. לאפייה המהירה בתנורי הפורן היה יתרון נוסף במקום שהיה צריך לספק לחם בכמות גדולה במיוחד בפרק זמן קצר יחסית, כמו בעלייה לרגל. מאפיות עירוניות גדולות מהתקופה הרומית, שפעלו באופן מתועש, נמצאו בחפירות פומפיי וכן באוסטייה הסמוכה לרומא.
הניסוי הראשון שערכנו בהכנת רקיקים נעשה במאפיית "מכון לחם הפנים" של אליעזר מאיר סיידל בקרני־שומרון.
המאפה נעשה מסולת חיטת הדורום, שהייתה השכיחה בעת העתיקה בארץ ישראל ובסביבותיה. תנאי המחקר נקבעו לפי השיעורים המצומצמים של הרמב"ם, והלישה במים פושרים בטמפרטורה של 27 מעלות צלזיוס במשך כחמש דקות. ניסוי האפייה נערך בטס אפייה קמור מחרס ששחזרנו לפי הממצא הארכיאולוגי מתקופת הברזל, בתנור מסורתי גלילי ובתנור פורן שמדמה בתכונותיו את התנור מהתקופה הרומית. המחקר בדק גם את משמעות סימון הרקיקים בשמן בצורת X ואת השפעתו על מרקם המאפה והשתמרותו.
הנה כמה מתוצאות המחקר, שפורסם בהרחבה בכתב העת המעין, 241 (תשפ"ב). בטס החרס האופייני לתקופת הברזל – ימי בית ראשון – האפייה מוגבלת לרקיק אחד שנאפה במשך ארבע עד שמונה דקות אולם מתייבש עד לרמה בלתי אכילה בתוך חמש־שש שעות. בתנור מסורתי, לעומת זאת, ניתן לקבל חמישה או שישה רקיקים כעבור שתיים־שלוש דקות בלבד. לעומת זאת, בתנור פורן התעשייתי שנכנס לשימוש בשלהי ימי בית שני ניתן לאפות 15 עד 30 רקיקים בו זמנית, וזאת במשך 45 עד 60 שניות. אלה נשמרים בטריות גדולה יותר לאורך זמן רב פי שניים מאלו שנאפו על גבי טס החרס ובעלי מרקם אוורירי יותר.
השימוש בתנורי פורן, הטכנולוגיה החדשה שהופיעה בשלהי ימי בית שני ואומצה בחום במקדש, אפשרה את הרחבת הפעילות ואת מתן המענה לקהל העצום של עולי הרגל בירושלים בימי תפארתה. בתנורים האלה אפו את כל לחמי הקודש ובהם הרקיקים. לאור זאת המסקנה המתבקשת היא שבימי הבית השלישי נוכל להשתמש בתנורי האפייה המשוכללים ביותר שמציעה הטכנולוגיה המודרנית, כל עוד הם ייחשבו ל"תנור" מבחינה הלכתית.
