הטקס החגיגי של העברת שגרירות ארה"ב מתל־אביב לירושלים נפתח והסתיים בתקווה לשלום. תקווה אמיתית, שנתמכת בדפי ההיסטוריה ולא בנאום מקרי או במניפולציה מדינית בין אויבים; כזו שיש לה על מה להישען, גם אם פרטי ההליך שמורים כרגע בסודיות אצל אבינו שבשמיים. אפילו בשעה שחמאס דחק בבוטות את תושבי הרצועה לעימות קטלני עם ישראל בגבול עזה, האופק האחר, האופציה של כבוד הדדי בין הצדדים, ריחף באוויר למי שרק רצה לראות אותו.
התקווה הזו לא נוגעת בהכרח לדברי הפתיחה החמים של שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן, ולא לשירתה הנפלאה של חגית יאסו, שחתמה את האירוע ב"עוד יבוא שלום עלינו" מפואר. היא גם לא נוגעת להסבר המעמיק על אודות הקשר בין הכרה במדינת ישראל לבין הסכם שלום, הסבר שאליו עוד נגיע בהמשך. היא נוגעת למעמדם המשמעותי של שני כמרים בטקס – הכומר רוברט ג'פרס שהיה ראשון הדוברים בטקס, והכומר ג'ון הייגי שהיה האחרון שבהם. השניים הקדישו את דבריהם למילות שבח לעם ישראל ולזכותו על הארץ הזו. התכנים הללו, שדרשו הכרה בינלאומית בזכותם של היהודים להתקיים ולהתעצם בארץ המובטחת, הם אבן דרך חשובה בהשלמה המזרח־תיכונית עם קיומנו כאן, אבל עוד לפני כן הם תמונת מצב מדהימה של מציאות דתית משתנה ומתפתלת.
עד לפני מאות לא רבות, אותה נצרות שבשמה דיברו שני הכמרים רדפה עד חורמה את היהודים בהאשמה שרצחו את בן האל מנצרת ובית־לחם. ימי הביניים גדושים בפרעות וגירושים של מאות אלפי יהודים, שנדרשו לנדוד אם לא ימירו את דתם לדת הנכונה. נכבדי הקהילות היהודיות והרבנים שלהן נגררו על כורחם לפולמוסים בין־דתיים ציבוריים, שבהם המנצח היה ידוע מראש. בין אם היהודי המלומד הצליח להכריע בטיעוניו את יריבו הנוצרי ובין אם לאו, גורלו וגורל קהילתו נחרץ לשפיכות דמים, התעללות וגירוש. והנה, כמה מאות שנים אחרי כן, כשנדמה היה שמלחמת הדת הזו לא תסתיים לעולם, האפיפיור בוותיקן פוטר את היהודים מההאשמה הגורפת ברצח אותו האיש. והנה עומדים על אדמת ירושלים שניים מבכירי הדת הנוצרית, ונואמים על סגולותיהם של היהודים, בכורי האנושות.
נאומו של הכומר ג'פרס היה כולו שיחת הודיה אישית שלו עם האל. בעיניים עצומות הוא דיבר על ישראל כ"אומה שבירכה את העולם כולו בחדשנות, טכנולוגיה ואנרגיה, ומעל לכול בהכרה באל, בדרך התורה ובדרך המשיח". ככה חופשי, כאילו אין איומי הדתה ואין סכנת משיחיות, לא עלינו. את היהודים הוא כינה, בפנותו אל היושב במרומים, "Your people" ו"בבת עינך", תוך שהוא מפנה עורף לאידיאולוגיה הבסיסית של הנצרות, שטענה שהאל נטש את ישראל שבחומר לטובת ישראל שברוח; את הרצף היהודי המולד והגנטי, לטובת מי שישמרו אמונים לתפיסה הנוצרית. אחרי כן שב והדגיש ג'פרס את זכותנו על ירושלים, העיר שהאל קבע אותה כבירת ישראל. הוא הודה לנשיא טראמפ על התייצבותו בצד הנכון של ההיסטוריה, וחשוב מכך, בצד של ישראל.
אנוסי היהודים ליקקו את צלקותיהם במשך מאות רבות, נודדים ממדינת דת עוינת אחת לאחרת, מארצות הנצרות לארצות האסלאם ובחזרה, בלי שניתן מנוח לכף רגלם היהודית. הנוצרים כמו המוסלמים בזו ליהדות ולרבניה, השפילו אותם, גינו אותם, עשקו אותם, הרגו בהם. היהודים לדורותיהם עברו שבעים אלף מדורי גיהנום בגלל האמונה הנוצרית. והנה עומד לו כומר נוצרי, מניח את כתונת הפסים המשגעת בצד, ומפרגן לאחים המאמינים. מסעות הצלב כמו גם חוקי עומר התמוססו כלא היו. שר ההיסטוריה משפשף עיניים ולא מאמין.
וכאן בדיוק טמונה התקווה. כל מי שחושב שאין מה לדבר, שהאסלאם לעולם לא יכיר בזכותנו, שיש להתפשר, להתכופף, לקבל את הדין, למנוע כל תנועה חדה בעיר הבירה שמא תתסיס את העולם הערבי כולו – כל אלה מוזמנים להקשיב פעם נוספת לכומר ג'פרס ולהאמין שיש תקווה. הם גם מוזמנים להאזין בקשב רב לסעודיה, שאיבדה את הסבלנות מול הפרובוקציה המוסלמית שלא מפספסת הזדמנות לפספס עצמאות מדינית. הם מוזמנים להקשיב למצרים, שהשבוע קראה את חמאס לסדר, תוך האשמה ברורה ששליטי עזה הם האחראים לאירועים בגדר ולמחיר ההפגנות הטרוריסטיות שנערכו בשם "זכות השיבה". אם הנצרות העוינת הגיעה עד הלום, גם האסלאם עוד עשוי להפתיע. זה אולי ייקח חמש שנים או חמישים שנה, אבל אם ירצו – אין זו אגדה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
