אל תתנו למילה "צעדה" להטעות אתכם. מה שקורה בימים האחרונים בגבול עזה זו לא מחאה אלא הפגנת טרור מאוכלסת באנשי השכבות החלשות של החברה העזתית, שנשלחים לשם – מי תמורת כסף ומי באיומים – במטרה ברורה לייצר תמונות זוועה של אזרחים הרוגים; להביא למצג שווא של קורבנות חפים מפשע שבסך הכול מחו נגד ישראל. מי שיורה מתוך גני ילדים, מי שמתחבא מאחורי ילדים כשהוא מתעמת עם חייל ישראלי, הוא טרוריסט מהזן הנחות ביותר, הבזוי והשפל, שלא בוחל בשימוש ציני באותם ילדים ובאזרחים לא חמושים כדי למשוך אליהם אש. זה לא מחיר המחאה, זו המטרה שלה.
למקרה שתהיתם על מה "ההפגנה", אז לא, לא מדובר במחאה נגד ריבונות ישראלית. הרי מאז "עזה ויריחו תחילה" של אוסלו, צה"ל לא נוכח בעיר עזה, ומאז עקירת גוש קטיף הוא גם לא נמצא בסביבתה הרחוקה. זו לא הפגנה נגד המצור, אחרת היא הייתה מתמקדת בגבול המצרי, ואולי מישהו גם היה טורח לקרוא לה כך. אבל לא, כל אלה אינם הסיבה להתפרעויות של החודשים האחרונים בגבול עזה, אלא קיומה של מדינת ישראל. הפרעות שם נושאות בלי בושה את השם "מחאת השיבה", מתוך יומרה למחוק את המפעל הציוני כולו בעזרת מיליוני פליטים – גם כאלה שמעולם לא גרו בגזרה.
העברת השגרירות האמריקנית לירושלים באה להתמודד בדיוק עם זה – עם חוסר המוכנות הערבית להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. עם ההתעקשות לא להסתכל למציאות בעיניים אלא לדקור אותן. במשך שנים רבות לעג שמעון פרס המנוח, עוד בעמדתו הטרום־נשיאותית, לדרישה הביביסטית החד־משמעית להכרה של הפלסטינים במדינת ישראל, כתנאי הכרחי לפתיחה במשא ומתן לשלום. פרס טען כי הוא לא צריך את הפלסטינים כדי לדעת שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. השבוע הביא הנשיא טראמפ את כל כובד משקלו המדיני לכף של נתניהו, כשמקורביו ובני ביתו מבהירים: בלי הכרה במדינה היהודית, אין תהליך שלום. ממש כמו בבדיחה הידועה על חילוקי הדעות הקלים בין גבר ואישה: היא רוצה חתונה בגני פאר, שלושה ילדים ודירה במרכז הארץ, והוא לא רוצה להתחתן. שום הסכם – עם או בלי חלוקת הארץ – לא יכול להיחתם אם אין בבסיסו הכרה בהיות ההסכם הזה סוף פסוק. גם השמאלני הגדול ביותר מוכרח להודות שבהסכם שלום הערבים שבעסק יצטרכו להכיר באיזשהם גבולות ישראליים שאותם לא עוברים ועליהם לא נלחמים עוד. בלי זה, ההסכם הוא לא יותר משיפור עמדות ירי של הפלסטינים מול ישראל.
מי שהתעקש לתמוך השבוע באירועי הנכבה במקום לחגוג את העברת השגרירות, לא עשה טובה לפלסטינים ולא קידם את תהליך השלום. להפך, הוא ירה לו ברגל ואחר כך ברֵיאות. במו תמיכתו בנרטיב הפלסטיני הוא מרחיק את ההכרה במדינת ישראל ובבירתה ירושלים. הוא מוציא את האוויר הנחוץ לנשימת המשא ומתן. ככה לא עושים שלום, ככה מחרחרים מלחמה.
הכומר ג'ון הייגי – שהיה אחרון הדוברים בטקס בירושלים, ושלו מיוחסות רוב המניות של האירוע ההיסטורי – הדהד בדבריו שוב ושוב את המילה "הללויה". כמו נוצרי טוב הוא ביקש מהקהל להצטרף אליו לקריאת הללויה משותפת בסיום. מילת המפתח במזמורי התהילים של נעים זמירות ישראל, דוד המלך, נקראה בהתרגשות גם בשיר הפתיחה של חגית יאסו, והנכיחה את הלוחם והמשורר שהציב לפני שלושת אלפים שנה את אבן הפינה להכרה בירושלים היהודית.
בעיקר דבריו התייחס הכומר הייגי לאהבתו האינסופית של האל לעם היהודי, העלה על נס את נס קיבוץ הגלויות, ולבסוף קרא בהתרגשות שעם ישראל חי. הקריאה הזו, ביקש, צריכה לצאת מגגות ירושלים ולהדהד בעולם כך שישמע אותה כל טרוריסט אסלאמי; שתישמע באולמות האו"ם; שתגיע עד לארמון הנשיאות באיראן. כל אדם יֵדע שעם ישראל חי, אמר הכומר, ורק שכח להזכיר את הצורך בפנייה דומה לחלק מהישראלים עצמם. אלה שמתקשים לעכל את זכותם, להכיר בניסם, לצופף שורות מול איום על זכותם למדינה יהודית עצמאית וריבונית.
יש שיאמרו לכם שהכומר הייגי הוא בכלל אנטישמי, ושהוא מבקש לקבץ את נידחי ישראל לכאן כחלק מתהליך הגאולה הנוצרית השלמה. אז יאמרו. אז יאמרו בגויים, הגדיל השם לעשות עם אלה. ועכשיו תורנו לומר: הגדיל השם לעשות עמנו. הגיע זמנם להודות באמת, הגיע זמננו להודות לאל. והגיע הזמן להגשים את הסיפא: "היינו שמחים".
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
