כל המשפחות המאושרות (ח)

לקריאת הפרקים הקודמים:

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

כשמיכל הייתה בכיתה ה', אולי ו', בבית הספר היסודי על שם משה שרת בפתח תקווה, היא ישבה פעם אחת על הספסל שליד הברזייה השבורה בחצר של בית הספר וקראה על איזו מכשפה אחת, שירלי כנראה, שהצליחה להזיז דברים בכח המחשבה, והיא ישבה שם והסתכלה על העציץ ממול ואמרה לעצמה תזוז, תזוז, ככה היא אמרה, אבל העציץ לא זז ורק התחיל לה איזה כאב ראש. שתי בנות מהכיתה, שרון ויעל, עברו שם וראו אותה עושה פרצוף מתרכז, כאילו היא עושה בשירותים, ותוך כמה דקות כל בית הספר ידע שמיכל עושה את הצרכים שלה על הספסל. זו לא הייתה תקופה שאמרו דברים כאלה להורים. לא להורים של מיכל, בכל אופן, האדון והגברת בר־שמע, ומיכל הייתה צריכה להתמודד עם כל הסיפור הזה לבדה. כלומר, ממש לבדה. אף אחד לא רצה לשבת לידה, וכשהילדים עברו ליד השולחן שלה הם עשו עם הידיים תנועות כאלה מתחת לאף, כאילו ממש ממש מסריח שם.

זה עבר. הכל עבר. הזמן עושה קסמים כמו שאומרים. אבל גם שנים אחר כך הרגישה מיכל באותה חיות ובאותה עוצמה את אותו רגש שעבר בה אז, השילוב המוזר שבין הרצון להיות חלק ובין תחושת ההיבדלות. היא שנאה שהם מחרימים אותה, ובאותה נשימה הייתה לה איזו גאוות יחידה, אם אפשר להגיד את זה ככה, בזה שהיא לא חלק מהאנשים שמחרימים אותה. היא הייתה נבדלת מהם, זה היה ברור לה.

ואז כל זה היא סיפרה מהר מהר ובלי להאט ליפעת. במקום לענות לשאלה אם היא מכשפה או לא מכשפה, ובמקום להסביר מה בעצם היא עושה כאן, היא התחילה לספר סיפור ארוך על חרם שעשו עליה ביסודי. ובכל הזמן הזה יפעת הקשיבה לה בניסיון להבין איפה הקאצ'. כלומר מתי היא תתחיל להסביר מה היא עושה כאן. ובאיזשהו שלב היא כמעט התפרצה עליה כדי להגיד תקשיבי, מיכל, לא אכפת לי שעשו עלייך חרם ביסודי, אני רק צריכה שתגידי לי למה בעצם באת, יש לי כאן ילדה שמרחפת באוויר ואני לא יודעת מה עושים, אבל היא לא התפרצה, כי יפעת היא אדם עם גבולות.

ומזל שהיא לא התפרצה, כי כל הסיבה שמיכל הגיעה מלכתחילה הייתה זו. כמה ימים אחרי החרם היא מצאה את עצמה מרחפת באוויר. לא מאוד גבוה. אולי סנטימטר אולי שניים. זה לא היה משהו שאפשר היה להגיד לאדון ולגברת בר־שמע, שבדיוק אירחו בבית שלהם שלישיית חלילים, ולכן היא לא סיפרה על זה לאף אחד. וגם אסנת ומוריה, שהיו מובילות החרם, לא ראו ולא יכולות היו לנצל את ההזדמנות כדי לצחוק גם על זה. ואחרי כמה ימים הכל עבר, חברות חזרו לדבר איתה והיא נחתה על הרצפה. ואז, כששמיל חזר ואמר מה את יודעת, רוני הבת של יפעת ודניאל מרחפת באוויר, מיכל לא אמרה 'וואי איזה מוזר' ולא ריחמה אלא אמרה לעצמה וואי, הנה ההזדמנות שלי להרגיש חלק ולהרגיש משמעותית, והיא לקחה את עצמה והלכה.

אבל ליפעת היא סיפרה רק את ההתחלה. שכמה ימים אחרי החרם היא פתאום מצאה את עצמה מרחפת באוויר. זה לא בדיוק כמו שמדמיינים את זה, אמרה מיכל, זה בדיוק אותו דבר רק שאת לא הולכת על הרצפה, כאילו יש איזה סנטימטר בינך ובין הרצפה, ככה זה היה. וכשהיא אמרה את זה יפעת הבינה שמיכל לא מכשפה, היא סתם אדם כמו כולם שהתנסה פעם בריחוף באוויר. היא נשפה בהקלה ואמרה טוב, אז מה עושים כדי שזה יעבור?

אין לי מושג, אמרה מיכל בהתנצלות.

מה זה אין לך מושג, מה עשית כשזה קרה לך?

אני לא יודעת, אמרה מיכל. זה הסתדר בעצמו.

אז למה באת?

כי זה קרה לי גם! אמרה מיכל. גם לי זה קרה, את מבינה? אז חשבתי לבוא לדבר, שלא תרגיש שהיא לבד.
למה שהיא תרגיש שהיא לבד? שאלה יפעת, אני איתה.

וכבר הרגישה איך בא לה לסלק את האישה הזו, שפולשת ברגל גסה לבית שלה ולמרחב שלה ובאמצע הקפה, ואין לה פתרון לסיפור הזה. סתם באה. סתם, היה לה משעמם. והיא פתחה את הפה כדי להגיד למיכל טוב, יש לי פה ילדה לטפל בה, למרות שהילדה ישבה וראתה פרק של סמי הכבאי כמו שצריך, אבל מיכל כבר קמה והתיישבה ליד הספה עם רוני.

רוני הייתה באמצע פרק של סמי הכבאי. ויפעת, שהסתכלה עליה קמה והולכת ומתיישבת לידה, ראתה את רוני מתעצבנת על האישה הזרה שמנסה להפריע לה באמצע הפרק ומשהו בה, כלומר ביפעת, שמח על זה שרוני לא משתפת פעולה, אבל מיכל דיברה עם רוני ורוני הקשיבה ואחר כך שאלה משהו בשקט, ככה שיפעת לא הצליחה לשמוע, אז היא התקרבה, ודווקא אז שתיהן השתתקו והסתכלו עליה במבט של 'קחי רגע מרחק', אז יפעת לקחה מרחק למרות שלא רצתה, והסתכלה מרחוק איך הבת שלה משתפת פעולה עם מישהי אחרת, מישהי שהיא לא מאוד מחבבת, ואיך דווקא האישה הזו מצליחה לעצור אותה באמצע פרק, מה שבחיים לא היה יכול לקרות ליפעת עצמה, וכל זה היה מעליב מאוד.

העלבון היה בשריר האמא. השריר ההוא שמנסה מאוד כל הזמן ולא תמיד מצליח? שם, כמו חץ קטן כזה שזורקים למטרה. זו גם הייתה תחושת חוסר אונים וגם תחושת 'היא מצליחה במקום שאני נכשלתי', ולכן יפעת התקרבה שוב, ואמרה לעצמה שזה כדי לא להשאיר את הילדה שלה לבד עם האישה הזרה הזו, כי זו מה שמיכל הפכה להיות, אישה זרה, והיא שמעה את מיכל עם החיוך המושלם שלה – כמובן – אומרת את המילים 'וזה יהיה בסדר' ואת רוני מהנהנת, ואז מיכל קמה ולקחה את התיק שלה ואמרה טוב, אז המון בהצלחה.

רגע רגע, אמרה יפעת, מה קרה פה?

דיברתי איתה, אמרה מיכל.

ומה?

כלום, אמרה מיכל. דיברתי איתה. שאלתי אם הכל בסדר, ואם מפריע לה שהיא מרחפת, ואיך הולך לה עם החברות, והיא סיפרה לי קצת דברים, ואני סיפרתי לה שגם אני ריחפתי פעם, והיא שאלה איך זה היה, ואני אמרתי שזה היה מוזר ואחר כך זה עבר, והיא שאלה אם הגעתי פעם לחלל, ואמרתי שלא. וזהו, בעצם.

יפעת ידעה היטב שזה לא זהו. קודם כל, כי רוני ריחפה עכשיו קצת קצת פחות. ושנית, כי משהו בכל הסיפור הזה היה בשבילה תעלומה. היא לא הבינה למה מיכל הגיעה ולא הבינה למה רוני מדברת איתה ובעיקר הרגישה איך היא, יפעת, כל מה שהיא רוצה זה כמה דקות לעצמה אבל אולי מיכל לא זקוקה לכמה דקות לעצמה אלא להפך, באה לעזור, ולכן הודתה לה ושאלה, כמעט כבדרך נימוס, לאן היא ממשיכה מכאן ואם היא רוצה לשתות משהו, ומיכל הודתה לה חזרה ואמרה כן, אני אשמח לקפה, בעצם.

יפעת שתתה כבר פעמיים קפה היום, פעם בקפה של חדווה ופעם לבדה, ולכן לא הכינה לעצמה קפה ובכלל, כעסה על מיכל שביקשה קפה ולא אמרה 'לא, תודה' או 'אני רק מים' כמו שמנומס להגיד, אבל היא הייתה מנומסת בעצמה ולכן הכינה למיכל קפה במכונת הקפה, עם חלב מוקצף והכל, וכל הזמן הזכירה לעצמה להגיד תודה רבה וזה לא מובן מאליו, והיא הכינה את הכל בכוס חד פעמית שכזו, שמיכל תבין שהיא מוזמנת ללכת ושיהיה לה קצת שקט, אבל מיכל התיישבה בנחת ליד שולחן המטבח, לקחה עוגיית רעידת אדמה מקופסת העוגיות, לגמה מהקפה בנחת ואמרה ליפעת אז מה העניינים? מה שלומך?

וכשהיא שאלה את זה, פקע איזה מיתר בקול יבבה בחזה של יפעת, ובמקום להגיד 'בסדר', כמו שמנומס היה להגיד, היא התיישבה ליד השולחן גם היא, קברה את הראש בין הידיים ובשולחן ואמרה 'נורא, שלומי נורא', וכמה חסד היה לשמוע את מיכל, המושלמת הזו, הבלתי נסבלת, חסרת הרגישות החברתית, יושבת לה ליד השולחן, שותה את הקפה שלה ואומרת 'אני יודעת, תאמיני לי, אני יודעת'.