אחת הדמויות בסרט "חומות של תקווה" היא ברוקס – אסיר שישב שנים רבות בכלא. לבסוף, כאשר הוא מבוגר מאד, הוא זוכה להשתחרר. הוא ניצב מול החופש – פסגת החלומות של כל אדם, ובוודאי של מי שהיה אסיר במשך רוב ימי חייו. אך ברוקס המשוחרר לא מצליח להתרגל לחיי החופש והוא בוחר להתאבד. הוא נותר כלוא בתודעת האסיר.
התהליך של שינוי תודעה הוא מורכב ומתמשך. בני ישראל היו עבדים במצרים במשך תקופה משמעותית, עד כדי כך שתודעתם נצרבה. הם "התרגלו" לתודעת העבד שלהם. לעיתים, תודעה כזו היא במובן מסוים "מתגמלת". בספרו "הפנומנולוגיה של הרוח", מציין הפילוסוף הגרמני הגל, כי העבד כמו כל אדם, זקוק להכרה. הוא מוצא אותה במבטו הרודה של אדונו, אך על פניו, הוא אינו חי עבור עצמו. במידה רבה, גם האדון המשעבד, מוצא את "עצמיותו" מתוך שעבודו של העבד ונזקקותו אליו.
קשה למדי להשתחרר מתודעת העבד – וניתן לראות זאת בצורה ברורה בהתנהלות בני ישראל במהלך יציאת מצרים. נקדים ונאמר, אין כאן כוונה לשפוט רטרואקטיבית את התנהגותם של בני ישראל. אומנם, קל מאד לקרוא את פרשת בשלח, העוסקת ביציאת מצרים, ולתהות: 'איזה עם קשה עורף. ראו כל כך הרבה ניסים ועדיין ממשיכים להתבכיין ולהתלונן'. אך צריך לשוב ולזכור באיזה מצב פסיכולוגי קשה הם היו, הם והוריהם, והורי הוריהם וכו'. ואם לתמצת: קל יותר להוציא אדם ממצְרָים, מאשר להוציא את תודעתו מהמְצָרים של העבדות ותחושת ההכנעה.
ואכן, לאחר כל עשר המכות והניסים שראו בני ישראל, הם ניצבים בין הפטיש לסדן: אחריהם דולקים "כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו", ומלפניהם ים סוף. בני ישראל בתגובה צועקים ומתלוננים, דפוס שעוד ישוב גם בהמשך: "טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". על פניו, הם מעדיפים את המוכר להם, את מה שהורגלו אליו – חיי העבדות, על פני אפשרות החופש, על פני האמונה בעתיד טוב יותר. אומנם, יחסי הכוחות והמצב הטופוגרפי לא כל כך משחקים לטובת בני ישראל, אך הנסיבות הפסיכולוגיות הן עקב אכילס המקבעות את נפשם ביתר שאת.
לרוב, שינוי פסיכולוגי לא מתרחש בפתאומיות. פעמים רבות מדובר בתהליך קשה כמו קריעת ים סוף. אבל אין ברירה, חייבים להתחיל מאיזושהי נקודה. וכך עונה משה רבינו לבני ישראל, במעיין קורס מזורז לשינוי תודעה: "אל תיראו! התייצבו וראו את ישועת השם". משה מבקש לבסס ביטחון בליבותיהם של בני ישראל – ביטחון עצמי וביטחון בהשם. הוא גם מציע להם כלי שימושי: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". רוצה לומר: 'הפסיקו להסתכל אחורה, הפסיקו להתגעגע לתודעת העבד ששלטה בכם כל כך הרבה שנים'. המבט לאחור, כאשר הוא אובססיבי, עלול להפוך לקיבעון, כפי שניתן לפרש באופן סמלי, את שהתרחש לאשת לוט.
עד כמה שישנה חשיבות גדולה עבור האדם, לניתוח מאורעות העבר, לעצם ההשתהות בהם, ולניסיון להבין את אופן השפעתם על ההווה שלו, ישנה גם חשיבות שלא להתרגל ולהיתקע אך ורק בעבר, בהאשמתו, או באנליזות אינסופיות המקבעות את המבט לאחור, אל מה שניתן לכנות: הכאב הקדמון. כאן נבקש להציע אבחנה רעיונית בין "צעקה" לבין "דיבור". הצעקה היא לאחור, אל העבר, אל התודעה המוכרת והקודמת. "הצועק לשעבר", כפי שקובעת המשנה במסכת ברכות "הרי זו תפילת שווא". לעומת זאת, הדיבור הוא קדימה, הוא ניסיון אקטיבי ופרגמטי לשנות ולהתקדם מכאן והלאה. (כמובן, ישנם הקשרים נוספים למילה צעקה, חלקם אף אפקטיביים: "ויאמר ה', ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי". וכן כותב רבי נחמן: "לפעמים יש, שהמוחין והשפע האלוקי הוא בהעלם, בבחינת עיבור, ואז יפה צעקה לאדם").
באופן אנלוגי, גם בעולם הטיפול אפשר למצוא גישות מקבילות. הגישה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד מבצעת חפירה ארכיאולוגית בנפש האדם, ולרוב בעברו. במובן מסוים היא מנתחת את "הצעקה" ומקורותיה. אך לא כולם קיבלו את הגישה הזו. לדוגמה, ויקטור פרנקל בספרו "האל הלא-מודע", כינה את מה שהגדרנו כ"צעקה" – כאשר היא פתולוגית וסובלת מעודף אינטרוספקציה – בתור "הרהורי יתר".
ואכן, אל מול גישתו של פרויד, ניצבת, בין השאר, הגישה האקזיסטנציאלית העוסקת יותר בהווה, ובעיקר – ביכולת ובאחריות האדם לאמץ ולבחור לעצמו עתיד טוב יותר. בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית", עומד הפסיכיאטר היהודי-אמריקאי ארווין יאלום, על האבחנה בין הגישות: "אצל פרויד, בדיקה התפרשה תמיד כחפירה לעומק [לעומת זאת] לחקור לעומק מן ההיבט האקזיסטנציאלי איננו מחייב לחקור את עברו של המטופל […] העבר איננו התחום הטוב ביותר למיקוד המאמצים הטיפוליים. 'העתיד ההופך להווה' הוא הזמן העיקרי העומד במוקד הטיפול האקזיסטנציאלי".
כעת, תשובתו של הקב"ה אל משה, ביחס לתלונת בני ישראל סמוך לים סוף, מקבלת פרספקטיבה נוספת: "מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל וייסעו!". או במילים אחרות: 'השתחררו מתודעת העבד, ומהצעקות אל העבר. במקום זאת, תתחילו להסתכל קדימה. דברו, סעו – הדבר תלוי ברצונכם, באמונתכם ובתודעתכם'.
נכון, זה לא קל להשתחרר מתודעת העבד. היא פוגשת כל אחד ואחת מאיתנו במהלך החיים בסיטואציות שונות. יותר קל לנו "לצעוק" ולהאשים את העבר, מאשר לדבּר ולבנות את העתיד. נוח לנו להישאר ב"אזור הנוחות" של ההרגלים שלנו – גם אם הם שליליים, מאשר להתחיל ולתרגל תפיסה קונסטרוקטיבית ואקטיבית.
ובחזרה ל"חומות של תקווה". מורגן פרימן, המשחק בסרט את חברו של ברוקס, אומר כי ברוקס איננו משוגע. הוא ממשיך ומבאר, תוך שהוא מצביע על חומות הכלא: "החומות האלה מוזרות. בהתחלה אתה שונא אותן, אחרי זה אתה מתרגל אליהן. כאשר עובר מספיק זמן, אתה הופך להיות תלוי בהן". בורקס אומנם היה אסיר בכלא, אך גם שימש כמנהל הספרייה. הוא "בנה" לעצמו "חיים" מאחורי הסורגים. אך הוא התרגל לחיים ללא תקווה וללא עצמאות, חיים מהם התקשה להתנתק. הוא לא האמין באפשרות של היותו חופשי ומצליח. המקרה של ברוקס הוא קיצוני ופתולוגי, אך ניתן ללמוד ממנו עד כמה חשוב להשקיע ולשמור על ציפור הנפש – על אמונת האדם בעצמו.
מכאן המצווה והחובה הפסיכולוגית על כל אדם "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". על האדם לשחרר את עצמו מהתודעה המכשילה אותו, למחות את אותו הספק העצמי שמטילים בנו עמלק ונסיבות החיים – לבער את החמץ הנפשי והרוחני. עד כמה שהדברים אינם פשוטים, יש לאזור כוח, להתגבר ולאמץ תודעה חיובית של בן חורין, כמו גם אמונה אופטימית בעצם אפשרות הגאולה.
אבל מאיפה מתחילים?
"כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". השינוי המרכזי הנדרש הוא שינוי הלב. פרקטיקה הנדמית כאילו נלקחה מעולמות המיינדפולנס, מצויה בהלכות חג הפסח, וניתן לאמצה גם לענייני הנפש: "ועיקר הביטול הוא בלב – שיגמור בליבו, שכל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו ואינו חשוב כלום, והרי הוא כמו עפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ותיקנו חכמים, שיוציא דברים אלו גם בפיו". בעידן בו ישנן כל כך הרבה "המלצות" חיצוניות לאושר ולחופש 'אם רק תקנה את זה… אם רק תרוויחי סכום כזה… אם רק יהיה לך את המוצר הזה', יש לזכור כי בניית תודעה מאושרת של בן חורין מתחילה דווקא בלב פנימה, ותלויה ברצון האדם, בהחלטתו, במבטו מלא התקווה קדימה. וכדברי העידוד של הרב קוק: "אין צורך להתיירא יותר מדי – אומץ הלב הוא יסוד הניצחון".
