"אקדח המופיע במערכה הראשונה סופו לירות במערכה האחרונה", כך מספר הכלל של צ'כוב. לא ידוע אם גל הטרור הנוכחי הוא חלק מהמערכה האחרונה, אך מה שברור הוא שהאקדח מהמערכה הראשונה כבר מעשן. לנגד עיננו נשלפים הנשקים הרבים שהצטברו בחברה הערבית במשך שנים ארוכות כמעט ללא הפרעה, מוסב מנשק שהיה עד כה בידיים עברייניות לנשק המוחזק בידי ידיים לאומניות.
בשנת 2006 נחטף גלעד שליט על-ידי מחבלים שעשו שימוש במנהרה התקפית, וחלק גדול מאזרחי ישראל נחשפו בפעם הראשונה למה שהפך במהרה לאחד האיומים האסטרטגיים המשמעותיים ביותר שהופנו אלינו מרצועת עזה. איום בגינו יצא צה"ל למבצע צוק איתן לאחריו יצא משרד הביטחון לפרויקט הקמת החומה התת קרקעית בעלות של כ-2.5 מיליארד ש"ח במטרה להסיר אותו מעל אזרחי ישראל. מעט מאוד אזרחים יודעים שהמנהרות היו כבר בשימוש ברצועת עזה עוד בשנות השמונים למטרות פליליות כמנהרות מסחר לא חוקי, אולם במשך 15 שנים צה"ל התעלם מהבעיה באופן מוחלט ובמהרה למדו ארגוני הטרור את הפוטנציאל במנהרות הללו בשימוש התקפי כנגד צה"ל והפיכתם לכלי הנשק הכי משמעותי בארסנל הכלים המצוי בידם.
בוועדת פנים וביטחון בכנסת שהתכנסה ב-21 לאוגוסט 2021 נדונה סוגיית הנשקים הפליליים בחברה הערבית בהשתתפות נציגיי ממשטרת ישראל. המשטרה דיווחה אז כי אין בידיה מידע מדויק באשר לכמות הנשקים הלא חוקיים הנמצאים בחברה הערבית. זו תשובה תמוהה עד מאוד ממי שמופקד על ביטחון הפנים של מדינת ישראל, מצביעה על ניסיון להימנע ממבוכה באשר למחדל מודיעיני גדול של המשטרה והשב"כ ובעיקר מצביעה על חוסר שיתוף פעולה ותיאום מודיעיני בין הגופים בגינו לא ניתן להעריך את אחד האיומים האסטרטגיים הגדולים ביותר של מדינת ישראל כיום. לעומת זאת כאשר נשאל במאי 2021 השר לביטחון פנים דאז אמיר אוחנה בדבר כמויות הנשק בחברה הערבית, ענה אוחנה כי מדובר בעשרות אלפי כלי נשק.
בנוסף, ב-9 לנובמבר של אותה שנה, עם סיום מבצע משטרתי גדול בו נתפסו עשרות כלי נשק בחברה הערבית, התייחס ראש הממשלה נפתלי בנט למבצע ואמר: "במשך שנים נבנה כאן אחד ממצבורי הנשק הבלתי חוקיים הגדול ביותר במזרח התיכון".
אם נניח שכמות הנשקים במגזר הערבי מגיעה רק לכ-10,000 – המקבילה לחמש חטיבות חי"ר – נשאלת השאלה: מהם מקורות כלי הנשק? לשאלה זו התייחס לא אחר מאשר ח"כ אחמד טיבי, שטען כי רוב הנשקים מגיעים מצה"ל, האחראי הבלעדי למחדל. אך בבדיקה מעמיקה אנו מוצאים כי במהלך העשור האחרון דיווח צה"ל על כמות של 25-70 כלי נשק הנגנבים מידי שנה. מספר זה מחדד עוד את השאלה בדבר מקורות הנשק, מכיוון שבחישוב פשוט על פני 20 שנים כמות הנשק הנגנבת מצה"ל לא עולה על 1,400 נשקים, וזאת עוד לפני ההתייחסות לעובדה שחלק מכלי הנשק נתפסים ומוחזרים לצה"ל על-ידי המשטרה.
בהסתמך על דברי המשטרה בוועדת פנים וביטחון עולה כי ישנם שני מקורות עיקריים לנשקים הנמצאים בחברה הערבית: מקורות חוקיים ומקורות לא חוקיים. המקורות החוקיים הינם בעיקר מקרב צה"ל, גניבות מבתים של נשקים פרטיים וגניבות מחברות שמירה. לעומתם רוב-רובו של הנשק הלא חוקי מגיע דווקא ממקורות לא חוקיים – הברחות מירדן, הברחות מלבנון והברחות מהרשות הפלסטינית. נתון מפתיע זה מעלה שתי שאלות מרכזיות: בהנחה שכמויות נשקים עצומות כל כך מגיעים מהמדינות הערביות הגובלות בישראל ומשטחי הרשות, האם צה"ל למעשה נכשל כישלון כה חרוץ במשימת ההגנה בגבולות? ושאלה חשובה לא פחות – האם התחמשות החברה הערבית הינה חלק מתוכנית של גורמי טרור מחוץ לישראל, או אפילו של הרשות הפלסטינית, לערער את ביטחון הפנים במדינת ישראל?
שוב ישנו נשק שמכוון ישירות על מדינת ישראל, אלא שהפעם היד המכוונת היא ידה שלה עצמה. פיגועי הטרור הנוכחיים הם קריאת השכמה למנוע איום גדול עוד יותר בו ביום פקודה יופנו נשקים אלה כלפי אזרחי ישראל וכוחות הביטחון ותיפתח חזית נוספת מולה תצטרך ישראל להילחם – חזית פנים.
על כוחות הביטחון וגופי המודיעין להסיר מעל מדינת ישראל את האיום האסטרטגי הזה באמצעות שלושה פעולות מרכזיות: ראשית, שיתוף פעולה מודיעיני שיביא לקיום מבצע משטרתי וצבאי גדול ביישובים הערביים לצמצום כמות הנשק בחברה הערבית. בנוסף, עיבוי הגבולות בכוחות צבא ובניית גדר ביטחון בדומה לגבול ישראל-מצריים. לבסוף, קביעת עונשי מינימום מחמירים בחוק בנושא עבירות בנשק בלתי חוקי. אם לא יתקיימו כל אלה עלולה ישראל במוקדם או במאוחר להתמודד בחזית המורכבת ביותר איתם התמודדה עד כה – המלחמה על הבית.
