פעם נהג מונית אחד אמר לנו שיום אחד הוא חזר הביתה וראה שני נערים בין 15-17 ככה, יושבים אצלו בסלון, מפצחים פיסטוקים ורואים טלוויזיה. "מי אתם?" הוא שאל והם צחקו ואמרו "די, אבא" . "תאמינו לי," הנהג נאנח, "כמה שאתה מתכונן לזה, זה קופץ עליך בהפתעה, הם גדלים לך מתחת לידיים ופתאום יש לך נערים בסלון". הייתי אמא לילדים קטנים אז וחייכתי לעצמי ואמרתי :"לי זה לא יקרה" אני אמא נוכחת, אני איתם, אני רואה אותם גדלים. נזכרתי בנהג הזה השבוע כשקיפלתי כביסה. הרמתי ג'ינס כחול גדול ולקח לי רגע להבין אם זה של הילד או של אבא שלו. זה היה של הילד. הנה, זה מכה בפנים, למרות שהייתי צמודה אליהם אולי גם קצת בהגזמה, וראיתי כל ריס וציפורן מתארכים תוך כדי שינה, לא נחסך ממני ההלם הזה שמכה בך פתאום. יש לך בסלון נערים על מלא, שמפצחים פיסטוקים ומשאירים על השולחן את הקליפות.
אני רגילה להילחץ סביב הראשון לספטמבר, מה יהיה בגן? כמה ילדים באמת יהיו? מה יחליטו בסוף במועצה, מה יהיה בכיתה? האם הם יקבלו את מוקי המורה המיתולוגי או שוב תהיה תחלופת מורים נוראית לאורך כל השנה? אבל להילחץ מענייני מסגרות הלימודים באמצע אדר? מה יש באמצע אדר? זו התקופה של קבלת תלמידי ותלמידות כיתות ח' לתיכונים, ישיבות ואולפנות. זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך נושא שלא רלוונטי אלייך, לא קיים עבורך מתקיים בשלמותו מתחת לרדאר החיים שלך. לדוגמא, אם אתה לא בונה עכשיו בית, הראש שלך לא מכיר בכלל את כל סוגיית הקבלנים, או האישורים, זה נראה לך משהו שצמח מהחולות בשלמותו: בית. אבל כשנושא כן נהיה רלוונטי עבורך כי הגעת לגיל, לשלב, לסיטואציה, את מגלה עולם שלם! ואז את אומרת: "מה? זה כל הזמן היה שם? באמצע אדר על זה אנשים במכולת חשבו?".
גיליתי את זה השנה כי השנה ילדים 'אחרים' נהיו הילד שלי שבכיתה ח' ו'הורים אחרים' נהיו אני. פתאום, עם השנים הרבה דברים שהיו שייכים רק לאחרים ונשמתי לרווחה שהם לא אני, פתאום גם אני פוגשת את אותם התמודדויות בכל מיני זוויות, ותאמינו לי זה לא קל. כל אחד אוהב לחשוב שהוא מיוחד, שיד אלוהים נגעה בו והוא לא יצטרך להתמודד עם כל מיני דברים. דברים של אחרים.
בכל אופן, הקטע הזה של הקבלה או החוסר קבלה למסגרות הוא סאגה לא קטנה. יש בה מדדי הצלחה או חוסר הצלחה שמתפוצצים בפרצוף, יש בה שאלות של כמות: איך זה יכול להיות שמדברים כל כך הרבה על משבר הדיור ולא מדברים על משבר החינוך? שברוך ה' יש כמויות של ילדים, כמויות, ואין לכולם מסגרות מתאימות? מה זה בכלל מתאימות? ואיך זה ששנות הקורונה שתפסו אותם בדיוק בתפר של תחילת ההתבגרות- כיתה ו' ז' ח', והיו מאתגרות מאוד, נמדדות בתעודות כאילו היו שנים רגילות? איך זה שאחוזי הנשירה בשמיים, שהליכה לגבעות וחוות עלתה משמעותית בגילאים צעירים, ואין לזה פייט מסגרתי? חינוכי? איך זה שכולם אלופים בלהגיד: "אפשר להיות יהודי עובד ה' נהדר גם בלי להיות תלמיד מצליח", אבל בפועל, הבסיס של הקשר היהודי נשען על יכולות אורייניות, על חיבור לטקסטים. אפילו קראתי מחקר שטוען שאחוזי הדתל"שים הכי גבוהים נרשמים בקרב ילדים עם קשיי למידה. ושאלת השאלות: איך זה שמה שהיה נכון (אולי) לפני חמישים שנה, כשהוקמו ישיבות תיכוניות פנימייתיות ואולפנות, כי הרבה בתים רצו לגדל ב'חממה תורנית', נשאר גם היום כשהשכונות והיישובים מלאים כל טוב, כשאפשר להרים את קרנם של התיכונים האיזוריים בלי לשלוח ילד בן 13 לפנימייה, בלי לשלם 12,000 שקל בשנה, בלי להרגיש שטובי בנינו הם בפנימיות ובבית נשארות השאריות?
יש דברים שכתובים כאן שאני יודעת מעצמי ויש דברים שקרו לחברות וחברים מסביבי. ודברים שקורים לחברים מקרבים אליי את התחושה שאין דבר כזה 'דברים של אחרים'.
