זה היה שבוע גדוש אירועים. התחלנו בנטע ברזילי שזכתה בקולות האנטישמים והביאה את הניצחון עם שיר מצוין, שהתקלקל קצת אחר כך בעיניי עם האמירה השחוקה שלה – בכל פעם שהצמידו לה מיקרופון – ש"הבאנו שמחה למקום שיש בו כל כך מעט סיבות לשמוח". בואי נטע, חולים עלייך, אבל אין צורך להיסחף. אנשים היו שמחים לפנייך, היו שמחים איתך, ויהיו שמחים כנראה גם אחריך. תני לחגוג בלי פומפוזיות יתר.
השבוע המשיך עם טקס חנוכת השגרירות בירושלים, שבעיניי לפחות צריך לזכות את דונלד טראמפ בפרס נובל להיגיון. פרא האדם הג'ינג'י אמנם לא הגיע לטקס, אבל הוא ממשיך להראות לכל העולם שאתה יכול להיות חתיכת שוביניסט עם אוצר מילים של לוטרה, ובכל זאת לדעת להבחין בין טוב לרע ובין צודק ללא צודק הרבה יותר מכוכב רוק אפרו־אמריקני עם אוצר מילים של מילון אוקספורד וכריזמה של אריק איינשטיין.
אחר כך, או אם תרצו במקביל, הגיע קרנבל המוות של חמאס, שלווה מיד בקרנבל חמלה של מבולבלים ישראלים שפשוט לא הצליחו להתמודד עם העובדה שהתוצאה היא 60:0 לטובתנו, והתחילו מיד בחגיגת חמלה לאויב כאילו שהאויב הזה עשה משהו בשנים האחרונות כדי להוכיח שהוא ראוי לה. מצטער, חמישים הרוגים בעזה לא מעניינים אותי. גם לא מאה. זה לא עושה אותי שמח אבל גם לא עושה אותי עצוב. נאדה. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא למנוע מאנשים כמו אלה שרצחו את משפחת פוגל וטבחו במשפחת סולומון להניח את הידיים המטונפות שלהם על עוד ישראלי.
שנים מקשקשים פה על זה שישראל היא המדינה היחידה ללא גבול. אז הנה, יש גבול, ושומרים עליו. אני מבין שהמשוואה לא נוחה לכמה אנשים פה כי 60:0 מרגיש ניצחון קל מדי, אבל כשזה מגיע לחיי יהודים, סורי, אני מעדיף את הניצחונות שלי קלים.
עד הבן של קיציס
אבל עם כל הכבוד לחגיגות הזכייה באירוויזיון, לפתיחת שגרירות ול־60 ההרוגים בעזה, האירוע המרכזי של השבוע בכלל לא סוקר, לפחות לא באמצעי התקשורת המסורתיים. יום שני, היום שבו קרו כל הדברים האלה, היה גם היום שלי עם העולל. מאז שנולדו התאומים החלטנו שירן ואני שכל אחד מאיתנו יבלה יום אחד בשבוע לבד עם העולל, כדי להקל עליו קצת את המהפך ולהראות לו שהוא עדיין אהוב ומיוחד.
שירן הפכה את הימים האלה למעיין נובע של אטרקציות. בכל שבוע היא לוקחת אותו לפעילות אחרת: רכיבה על סוסים, פארק טרמפולינות, פינת ליטוף, פינת ליטוף טראמפולינות על גבי סוסים.אני לעומת זאת קצת יותר סולידי, אם סולידי זה להיות עצלן. את רוב ימי היחד שלי עם העולל אנו מבלים בגן השעשועים השכונתי, מקום חביב עם נדנדות, מגלשות וקרוסלות לכאורה – אך גם המקום שמסתיר את רוב האינטריגות השכונתיות. מי שלא מבקר לפחות פעם בשבוע פשוט לא קיים.
מארג הכוחות בגן השעשועים השכונתי מתחלק לכמה קבוצות עיקריות.
המטפלות: נשים שמגיעות לפארק עם הילד שהפקידו בידיהן הורים עם יותר מדי קריירה. הן חולשות על כל עתיד ההריונות בשכונה. נשבע בחיי שראיתי פעם מטפלת שואלת מישהי מתי היא תלד עוד לפני שהגברת ידעה שהיא בהיריון.
הסלבס: יש בשכונתי כמה כאלה, והתחברות איתם נחשבת להישג בגן השעשועים. לא ברור למה. אולי כי כולנו אנשים שטחיים ועלובים, וכשאני אומר כולנו, אני כמובן כולל את עצמי. כבר חוזר, הבן של קיציס מגיע.
המעורבות: המנהלות האמיתיות של השכונה, אלה שחייבות לדעת מה קורה בכל רגע, מי עוזב, מי הגיע, באיזה גן כדאי, באיזה לא. אם אתה רוצה לדעת מה הולך, אתה צריך שהן יאהבו אותך.
הסבתות: בדרך כלל כל סבתא צמודה לילד של אחת מהמעורבות. בכל זאת, למעורבות אין זמן לילדים, יש להן שכונה לנהל.
האבות: הקבוצה הנחותה ביותר בגן השעשועים, חסרת כוח או השפעה. לרוב הם נועצים מבט מתמשך בטלפון, ומתעוררים רק כששומעים ילד בוכה.
הפשיזם של המחנה הציוני
אז בזמן שבירושלים חנך את השגרירות כומר אוונגליסטי שנראה ונשמע קצת כמו ג'וני קאש, שמתי פעמיי עם העולל לעבר גן השעשועים. כמו בכל פעם הזמנתי אותו לבחור צעצוע או שניים שניקח איתנו, כדי שנוכל לשחק בהם או למנוע מילדים אחרים לשחק בהם (זה מה שהעולל הכי אוהב). רצה הגורל ודווקא ביום הדרמטי בדרום בחר העולל שני צעצועים מאותו ז'אנר: רובה צעצוע שעושה רעש של פיצוצים, וחרב שקנינו לו בהצגה של כוכב ילדים שנקרא “רוי בוי". רוי בוי הוא בעצם סוג של גיבור־על שנלחם בארנק של ההורים וגורם לו להוציא ים כסף על מרצ'נדייז.
בגן השעשועים היו אז נציגי כל הקבוצות. האבות ישבו מוזנחים על פיסת דשא והביטו במכשיר הטלפון שלהם, המעורבות רחשו וגעשו וסערו על כך שאין חניה בשכונה וחייבים לעשות משהו (אני חולה על זה שאמהות למשפחות עם ארבע מכוניות לא מבינות איך אין חניה), שתי סבתות נדנדו בזהירות מוגזמת את נכדיהן בנדנדות, ובת של סלב ציירה על הרצפה עם גירים בזמן ששתי מטפלות ניסו לברר עם אמא שלה אם היא מתכננת עוד ילד בקרוב. העולל שיגר את עצמו מיד ללב ההתרחשויות והחל לצרוח לכל עבר שהוא הולך לנצח אותי בקרב, בעודו יורה בכאילו ומניף את החרב לא בכאילו לכל עבר.
ייתכן שלא ציינתי, אך בכל מה שנוגע לפוליטיקה יש מצב שאני קצת ימינה מהממוצע בשכונה. כשאני אומר ימינה, אני מתכוון שהמחנה הציוני נחשב פה למפלגה פשיסטית. ראשונה קלטה את העולל סבתא מזועזעת, שמיד הסבה את תשומת לב בתה המעורבת לילד החמוש שהגיע לאזור, ומלמלה לעברה (עמדתי קרוב אז שמעתי) “זה נורא".
ילד של אחת המעורבות הגיח לעבר העולל ודרש לשחק עם אחד מכלי המשחית, ואמו צרחה מיד שהיא לא מרשה רובים. אני מלמלתי לעברה שתנוח, כי העולל לא היה מוותר לו גם ככה.
המתח באוויר החל להצטבר. חברי רוב הקבוצות רשפו לעברי מבטי תוכחה, והיה נדמה לי ששמעתי מישהי מהמעורבות אומרת “ועוד ביום כזה, להביא לגן רובה". האבות מצדם לא התעניינו בנעשה. החלטתי לשחרר את העולל לחופשי ולחבור אליהם.
אחרי עשר דקות של בהייה בטלפון נשמעה צעקה. הרמתי את מבטי וראיתי את העולל מתעמת עם בת הסלב. ניגשתי לבדוק מה קרה: הילדה צרחה עליו שייתן לה את החרב, והעולל שמר על זכותו להגן על עצמו וסירב בכל תוקף. ניסיתי לפשר בין הצדדים ולהציע לילדה רובה, אבל היא דרשה את החרב. אמרתי לה שעם כל הכבוד אנחנו פינינו כל גרגר ברצועה ואין לנו שום אחריות כלפיה, והיא הביטה בי במבט מבולבל.
עמדה לפרוץ מהומה. ניסיתי לשכנע את העולל שיוותר לה על החרב. הוא סירב. כולם הסתכלו לעברי, והבנתי שלא אצא טוב מהסיפור הזה. גם מביא כלי נשק לגן השעשועים, וגם מסרב לחלוק?
הילדים המשיכו לריב ואני המשכתי לנסות לפשר. אחת המעורבות זרקה לעברי מבט של “זה מה שקורה כשמחנכים ילדים לשחק עם כלי נשק", ואני זרקתי לה מבט של “חכי שתראי את הנונצ'קו שיש לו בבית". ואז, לפתע, הודנה. העולל החליט לחלוק. נס. בת הסלב קיבלה את החרב שרצתה, והיא והעולל יחד פצחו בקרב עם תמרונים שלא היו מביישים את גנרל פאטון.
אחרי חצי שעה הם סיימו, ללא נפגעים לכוחותינו. ההורים החלו לעזוב את הגן, כי החשיך. גם אנחנו הלכנו. נכנסו הביתה עייפים אך מותשים, אל שירן ששאלה איך היה בגן השעשועים. נתתי את התשובה היחידה שעלתה לי לראש. “אל תשאלי. עזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
